תקנים לרפואה במדינת ישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בצומת קריטי. מערכת הבריאות שלנו סובלת ממשבר עמוק וממחסור חמור ברופאים, והמצב רק הולך ומחריף. אחד מכל ארבעה רופאים במדינת ישראל עבר כבר את גיל הפרישה. שיעור זה, שעמד על 17% בשנת 2010, זינק לכ-25% בשנת 2023. מדובר בנתון שמצביע על קושי אמיתי בגיוס דור ההמשך למקצועות הרפואה – תחום שהוא לא רק מקצוע, אלא שליחות של ממש, על אחת כמה וכמה במדינה מוקפת אויבים הנתונה לאיומים ביטחוניים מתמשכים. אבל במקום לעודד את בני הנוער שלנו, את מיטב הבנים והבנות שמשרתים שלוש שנים ואף יותר בצה"ל, אנחנו במדינת ישראל מפלים אותם לרעה. זה לא רק אפליה טכנית, זה כשל מוסרי, ערכי, לאומי, שחייב להיפסק.

המספרים מדברים בעד עצמם. בשנת 2023 רק 55% מהרישיונות החדשים לעסוק ברפואה ניתנו ליהודים. לעומתם, 45% ניתנו לערבים, אף שחלקם באוכלוסייה עומד על כ-21% בלבד. הפער הזה אינו מקרה, הוא תוצאה של מדיניות ממסדית עקיבה, אשר מסלילה את מי שלא משרת בצה"ל להתחיל לימודים מוקדם בשלוש שנים, ליהנות מהעדפה מתקנת, מתקציבי תרומות יהודים, מתמיכות ממשלתיות וממערכת שנבנתה כך שתקל עליו את הדרך לרפואה. במקביל, יוצאי צבא – אותם צעירים וצעירות שמקדישים את שנותיהם היפות ביותר להגנת המדינה, לחירוף נפש, לשירות משמעותי – נאלצים להיאבק במערכת שלא נותנת להם כלים שווים. להיפך, הם מופלים. זה לא רק אפליה, זו כפיות טובה מוסרית.

הבעיה החמורה אף יותר כאשר מתווספת אליה סכנה ביטחונית. בשנים האחרונות הכירה מדינת ישראל בלימודי רפואה מאוניברסיטאות השייכות לרשות הפלסטינית, ובהן אוניברסיטת א-נג'אח בשכם ואוניברסיטת אל-קודס. בשנת 2023 בלבד הוכרו בישראל 70 רופאים שלמדו במוסדות אלה. מדובר באוניברסיטאות שבהן פועלים תאי טרור, חממות להסתה ולאנטישמיות. זו לא רק שאלה אקדמית, זו שאלה ביטחונית מדרגה ראשונה. אנחנו באמת מוכנים שמי שלמד בחממה של שנאה וטרור יטפל בחיילים שלנו כשהם פצועים על שולחן הניתוחים? אני שומעת מסטודנטים יהודים לרפואה על מלחמה יום-יומית על תקנים, על אפליה במבחני כניסה, על הקלות בפסיכומטרי ובמבחנים שמוענקות לסטודנטים ערבים, כאשר הם – יוצאי הצבא, עם ציונים מעולים – נדחקים החוצה ופעמים רבות מוצאים את עצמם מכתתים רגליהם לאוניברסיטאות בחו"ל.

אז מה אנחנו מבקשים? לתקן. לתקן את העיוות החמור הזה, להפנות את האפליה המתקנת למי שמגן עלינו, למי שראוי לה: יוצאי צה"ל, מילואימניקים, לוחמים, תלמידי רפואה שנלחמים פעמיים – פעם אחת בגבול ופעם שנייה במערכת שמונעת מהם להיכנס בשערי הפקולטה. מדינת ישראל משקיעה מיליונים במימון לימודי רפואה בחו"ל, חלקם באמצעות הלוואות שהופכות למענקים. למה לא להסיט את התמיכה הזאת דווקא ליוצאי צבא, למי שנטל על עצמו את הסיכון והשליחות?

חברים וחברות, אפליה מתקנת לא יכולה להיות עיוות מוסרי, היא לא יכולה להפנות את הגב למי שאנחנו חייבים לו את חיינו. זה הרגע לומר בקול ברור: צדק, נאמנות והכרת תודה הם יסודות מוסריים, והם חייבים להיות גם יסודות במדיניות הלאומית שלנו. תודה רבה.