הצעת חוק התובע הכללי, התשפ"ג–2023

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חברות וחברי הכנסת, הסוגיה הזו של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וסמכויותיו והאפשרות לפצל אותן היא כידוע סוגיה שמלווה אותנו הרבה מאוד שנים, ויש בעניינה דעות מדעות שונות. צריך גם לומר שבעיניי, לפחות, היא סוגיה חשובה אבל היא לא מרכז העניין. אני חושב שבסוף התפקוד של כל המערכת הזו – הייעוץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, על כל המגוון התפקידים שמרוכזים במשרה זו – התפקוד הזה תלוי, קודם כול ולפני הכול, בשאלה מהו ההרכב של בית המשפט העליון ואם ההתנהגות או ההחלטות שמקבל היועץ המשפטי לממשלה ומקבלים הגורמים שכפופים לו מבוקרות כהלכה ובאופן נכון על ידי בית המשפט העליון, או שההפך קורה.

אבל אי-אפשר להתעלם מכך שהייעוץ המשפטי לממשלה בתקופה הזו, מאז כינון הממשלה הנוכחית, הגיע למקומות שאין אלא לכנות אותם מקומות הזויים, מקומות בלתי מתקבלים על הדעת, מקומות שהם ההפך הגמור מכל מה שהתפקיד הזה אמור לבטא ומכל האחריות שיש ליועץ משפטי לממשלה והאופן שבו הוא צריך לתפקד. נדמה לי שגם אם יש ויכוח מה הדרך הנכונה ואם הפיצול הוא נכון או לא נכון, על דבר אחד קשה מאוד להתווכח – שיותר גרוע מהמצב הקיים לא יכול להיות.

ולכן חשבתי שיהיה נכון לאפשר להצעות החוק האלה – ויש כאן הצעות שונות, כל אחת מסתכלת על העניין הזה מכיוון אחר: אחת מכיוון התובע הכללי, אחת מכיוון הייעוץ המשפטי לממשלה – שאולי יהיה נכון לקיים אחת ולתמיד דיון אמיתי, יסודי ורציני בכנסת בעניין הזה, לאפשר להצעות החוק האלה לעבור בקריאה הטרומית ולנסות לדון בהן בכנסת, לבדוק את הנושא מכל היבטיו ולמצוא אולי נוסחה יותר טובה לעניין הזה.

אבל צריך להגיד שבסוף בסוף בסוף, אם לא ניתן מענה ואם לא יהיה שינוי בהרכב של בית המשפט העליון, כנראה לא נצליח להיחלץ מהמעגל הזה – שבסופו של דבר גם התנהגויות, כפי שאמרתי, פשוט הזויות של היועצת המשפטית לממשלה הנוכחית, נעשות בידיעה או מתוך הנחה שיש סיכוי גבוה מאוד שהן יקבלו אחר כך גיבוי והסכמה מצד בית המשפט העליון.

אני גם חושב שהשיטה שנהוגה כאן, שבה היועץ המשפטי לממשלה הוא ירושה שממשלה אחת מעבירה לממשלה אחרת, פשטה את הרגל ונכשלה כישלון מוחלט. בעצם זה הופך למין משחק, מין הימור כזה, שאלה של מזל: האם יהיה לממשלה מזל שבזמן כהונתה היא תבחר את היועץ המשפטי לממשלה, או שיהיה לה חוסר מזל והיא תקבל יועץ משפטי שבחרה ממשלה קודמת, שהיא בכלל בעמדות הפוכות, ובחרה אנשים שמלכתחילה ניגשים למלאכה הזאת מתוך גישה שאומרת שצריך לבלום את הממשלה, להכשיל אותה ולהפריע לה בעבודתה – משעה שזו ממשלה הפוכה לממשלה שבחרה אותם בתחילת הכהונה שלהם. אני חושב שזה מצב לא תקין.

עכשיו צריך לומר, בכל העולם הדמוקרטי אין אח ורע ליועץ משפטי לממשלה כפי שיש לנו, לא בדרכי בחירתו ולא בסמכויותיו. למען האמת, כמעט בכל מדינות העולם הדמוקרטי היועץ המשפטי לממשלה הוא או שר בממשלה, והוא כמובן מתחלף עם התחלפות הממשלה, או אדם שהממשלה ממנה ומתחלף כאשר הממשלה הולכת. הוא נתפס, אגב – באופן אבסורדי ובניגוד לכל מה שמנסים לספר לנו כאן על שומרי סף וכו' – הוא נתפס כדוגמה המובהקת למשרת אמון, משום שבסוף הרעיון שייעוץ משפטי יינתן על ידי גורם שמי שמקבל ממנו את הייעוץ אין לו אמון בו, ואין ביניהם אמון אישי אמיתי, הוא פשוט רעיון אבסורדי, הוא לא קיים בשום מקום.

ואז אתה מקבל תוצאה, שוב, שאין לה אח ורע בשום דמוקרטיה בעולם, שבה בבית המשפט העליון שלנו – –

– – למחבלים יש לא פעם זכות עמידה ואפשרות להגיש עתירות ולהיות מיוצגים באמצעות עורכי דין שהם רוצים ובוחרים.

לכל אחד – כל אזרח וכל חברה וכל תאגיד, כולל תאגידים זרים – יש זכות להיעזר בייעוץ משפטי שוטף כפי שהוא בוחר, ולהיות מיוצג על ידי ייצוג משפטי כפי שהוא מוצא לנכון, ויש רק גוף אחד במדינת ישראל שכל הזכויות הבסיסיות האלה נשללות ממנו, וזה ממשלת ישראל. זה הרי דבר מטורף, דבר שלא יעלה על הדעת. לא פלא שאין דבר כזה באף מקום.

עכשיו, הבעיה הזו – וזו אולי החומרה הכי גדולה של כל העניין הזה, ואני אדגים את זה אולי בעניין שהוא בעיניי אולי אחת הסמכויות אם לא הסמכות הכי משמעותית שיש ליועץ משפטי לממשלה היום, וזו הסמכות לעמוד בראש מערך התביעה הכללית. הסמכות הזאת מטילה אחריות כבדה קודם כול ולפני הכול לדבר אחד: שהאכיפה תהיה שוויונית, על פי קריטריונים ברורים וידועים, הוגנת, אחידה. משום שאם זה לא קורה ונעשה שימוש לרעה בכוח הכי גדול שיש לאיזשהו גורם בחברה דמוקרטית, והוא הכוח לשלול חירות, להגיש כתבי אישום, להעמיד אנשים לדין, אם השימוש בכוח הזה נעשה בצורה שאיננה שוויונית, הדבר הזה מפרק את החברה. כאשר רשויות אכיפת החוק ובתי המשפט לא נוהגים שווה בשווה בכולם, זו קריסה מוחלטת של הכול. אגב, גם אי-אפשר לדבר לא על זכויות אדם ולא על זכויות אזרח ולא על שום דבר.

עכשיו, אוי לנו אם נהיה במציאות שבה שר למשל יכול להתערב בתיק מסוים שמתנהל. אני חושב שזה אסור שיקרה. אבל גם המציאות ההפוכה, שבה ממשלה איננה יכולה להכתיב סדרי מדיניות של אכיפה כלליים, אלא יושבים אנשים שלא נבחרו בכלל, במקרה של היועץ המשפטי לממשלה ירושה מממשלה קודמת, והם מחליטים מה סדרי המדיניות של האכיפה, בניגוד מוחלט לעמדתה של הממשלה או לאופן שבו הממשלה רואה את הדברים, אנחנו מקבלים תוצאה בלתי נסבלת.

עכשיו, תבינו, זה לא עניין תיאורטי, כי מבחינת ממשלת ישראל – ואני אומר את זה לחבר הכנסת ואליד אלהואשלה, שנמצא פה, ויודע טוב מאוד על מה אני מדבר – אין דבר יותר חשוב מבחינת סדרי העדיפויות של האכיפה מאשר המאבק בפשיעה המאורגנת בחברה הערבית ובכלל.

ובטח בטח בחברה הערבית, ובוודאי שאתה מסכים איתי. אבל למרות שזו עמדתנו וזו עמדת הממשלה, מה לעשות שזו לא עמדת היועצת המשפטית לממשלה? היא עסוקה בדברים אחרים בכלל. תזכיר לי מתי שמעת אותה, חבר הכנסת אלהואשלה, מדברת על הנושא הזה. שמעת אותה פעם? היא לא אומרת מילה. זה לא מעניין אותה בכלל.

לא רק לא הגיעה לדיון, זה לא שהיא לא הגיעה לדיון אחד – באופן שיטתי היא איננה מגיעה לדיונים של צוות השרים בראשות ראש הממשלה, שמקפיד לבוא לכל הדיון בנושא הזה.

לא רק זה, אלא שהיא, כמי שאמורה להוביל את המערכה הזאת, היא לא עושה כמעט שום דבר.

לא הביאה עד היום ולו הצעה רצינית אחת לשולחן. אגב, מה היא כן עשתה? היא מונעת ומפריעה לעשות הרבה דברים אחרים.

אז הנזק הזה, מי שחושב שזה עניין של הימין אל מול השמאל – זה לא שם בכלל, כי זה בסוף מגיע לכל אחד, כי גם כשאוכפים דיני תכנון ובנייה באופן לא שוויוני, זה גם פוגע בכולם בסוף. וזה נכון בכל נושא ובכל עניין.

ולכן אני חושב שהגיע הזמן לבדוק את הדברים האלה לעומק, משום שאיזשהו שינוי בעניין הזה חייב להיות. אי-אפשר להשאיר את המצב כמו שהוא, זה בטוח, כי המצב הזה הוא מצב בלתי נסבל, בלתי הגיוני, לא דומה לשום דבר בעולם.

ברשותך, רק מכיוון שאני רואה שהזמן הסתיים, אני רק רוצה במהירות לעבור על ההחלטה של ועדת שרים לחקיקה, שקבעה שתהיה תמיכה של הממשלה בהצעות החוק האלה בקריאה הטרומית, והתמיכה היא בכפוף לכך שבמהלך הדיונים בהצעת החוק יידונו, בין היתר, שורה של נושאים שהצעות החוק – חלקן לא עוסקות בהן בכלל, בוודאי אין בהן פתרון מלא. קודם כול אני חושב שחייבת להיות קביעה ברורה שאם כבר עושים הפרדה כזאת, ליועץ המשפטי לממשלה לא יהיו סמכויות בעניינים פליליים, ולפרקליט המדינה לא תהיה כפיפות מינהלית או מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה, קרי, שתהיה באמת הפרדה, ולא רק אמירות שאחר כך, בסוף, נפגוש שעקפו את החוק וחזרנו לאותה נקודה בדלת האחורית. אני חושב שצריך לדון לעומק בשיטת המינוי המתאימה של שני האנשים שיעמדו בראש שתי המערכות האלה. אני חושב שצריך לתקן את ניסוח הצעת החוק כך שלא יתלה את הכשירות לכהונת התובע הכללי בחברות בלשכת עורכי הדין, אבל כן יהיה בסיס של ניסיון משפטי בתפקיד, מתוך תקווה שאנחנו נתקן את הסוגיה של חובת החברות בלשכת עורכי הדין, שאין לה יותר מקום, על פי הצעת חוק שגם היא כבר קודמה בקריאה הטרומית.

אני חושב שצריך לדון בסוגיית תקופת הכהונה, וצריך לדון גם בשאלת פיצול התפקיד בשני תחומים נוספים – אחד שבעיניי הוא מאוד חשוב, והוא מתן מעמד בכיר יותר למשנה שעוסק בתחום הדין הבין-לאומי. זה תחום ייחודי שמצריך התמחות מיוחדת. אני חושב שגם חשוב שמי שנושא בו יהיה לו מעמד, מכיוון שהוא צריך לפעול בזירה הבין-לאומית, ואם יהיה לו מעמד של יועץ לכל דבר ועניין לתחום הזה, אני חושב שזה יהיה דבר נכון. הדבר השני – אני חושב שצריך לעשות הפרדה דו-כיוונית בין הגורם שמייעץ לממשלה לבין הגורם שמייצג אותה בערכאות השיפוטיות. צריך לייצר איזשהו מנגנון שיאפשר גם ייצוג נפרד במקרים המתאימים וכו'. כמובן צריך לדון בשאלת התחולה.

לפיכך, אני מציע לכנסת לאשר את הצעות החוק בקריאה הטרומית ולדון בנושאים שציינתי קודם בהמשך הליכי החקיקה. בהמשך הליכי החקיקה יקודמו בהסכמה של שר המשפטים, כפוף לכך שאם הנושאים שפורטו לעיל לא יידונו לאחר הקריאה הטרומית או הקריאה הראשונה, תהיה לי אפשרות להחזיר את הצעות החוק לדיון בוועדת שרים לענייני חקיקה לפני הקריאה השנייה והשלישית. אני בהחלט חושב שהגיעה העת לעשות בחינה יסודית של העניין הזה ולעשות כאן בהחלט שינויים שהם נדרשים. תודה.