אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, ביום שישי האחרון, חברים, השתתפתי בהלוויה, הלוויה קשה של בחור צעיר, דוד ליבי שמו, בן 19, שהוביל, שעה שנהג את הבאגר ברחובות ג'באליה, הוביל את הכוח שהיה מאחוריו, כוח לוחמים, והטרקטור, הבאגר, עלה על מטען של 250 קילו, ואין צורך לפרט את התוצאות.
חברים, סיפר באותה לוויה אביו של דוד, אליאב, שדוד לא היה אמור להתגייס. לא מזמן הוא פנה אליו ואמר לו: אבא, מה אתה אומר? אולי אני אעזוב את הישיבה ואצטרף למלחמה? והאב שאל את מנהל החברה למה לא צורף עד עכשיו. אמר מנהל החברה, שהוא גם אחיו של האב, שהסבתא חוששת לגורל נכדה. ובשעה שהבן מבקש מאביו להצטרף ללחימה יודע האב שיש עננה שמרחפת, אבל הוא מקבל החלטה לקנות כלי חדש – או בלשונו של האב, אליאב: קניתי לך במו ידי מזבח, לא מזבח אדמה, ואתה נהגת במזבח הזה ועלית בסערה השמיימה, והמלאך לא בא לעצור את העקדה.
חברים יקרים, אנשים צעירים הולכים מאיתנו, מקריבים את גופם ונפשם למען תקומת ישראל, למען ביטחון ישראל, כחלק מהמלחמה. ואנחנו כמדינה, כחברה, כעם ישראל, צריכים להכיר להם טובה וצריכים להוקיר את תרומתם, שלהם ושל משפחתם. ולצערי הרב, במקרה הזה, של דוד, שלא היה חייל מן המניין, שלא התחייל, לא נמצאו התקנות והמסילות להכיר ציבורית – קודם כול ציבורית – בתרומתם של אותם אנשים טובים. שלושה עד כה נפלו בנסיבות דומות מתחילת המלחמה.
פניתי לשר הביטחון בעניין הזה, ושמחתי למצוא אוזן קשבת אצל השר ישראל כץ, שמייד פנה לגורמים הרלוונטיים כדי לבחון את הסוגיה. אין לי ספק שהשר וצוות משרדו ימצאו את הדרך הנכונה שבה כולנו כעם, כחברה, נדע להכיר בתרומתם האין-סופית של אותם צעירים שמסרו את הכול למעננו, בתרומתן של המשפחות שהקריבו את בניהן למעננו. בעזרת השם, אני מקווה שנתבשר על האופן שבו זה יקרה בקרוב, מייד. תודה.
283 מילים של אביחי אברהם בוארון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.