תודה, אדוני היושב-ראש. אני לא יכולה שלא להתייחס לסרטון הזה שהוציא ראש הממשלה. מה זה? מה זה? מה זה, טרור פסיכולוגי למשפחות חטופים? מה זה "אולי מחר יהיו לי בשורות"? מה זה, "אולי מחר נפליגה בספינות"? מה זה? עוד מעט 600 יום יושבות משפחות ומחכות לאהובן, ליקיריהן, חלקן רוצות לקבור, חלק צריך לחזור בחיים. מה זה? אתה ראש ממשלה. מה, אתה פרשן? מה, אתה חבר כנסת? מה זה "אולי מחר יהיו לי בשורות"? מה זה "אני לא רוצה לרתום את הסוסים לפני העגלה"? תגיד, מאות אלפים צופים בסרטון שלך. אם אין לך מה להגיד למשפחות המסכנות האלה, תניח להן. תניח להן.
אתם יכולים להסכים עם הדרך של המשפחות, אתם יכולים לא להסכים. אני כמובן מסכימה, אבל לפעמים אני רואה חברי כנסת – אבל למה להגיד להן דבר כזה? באמת, לא תכננתי לדבר, אבל ראיתי את הסרטון הזה שלוש פעמים, כאילו מין טופז לוק כזה מצלם אותו, ואני אומרת לעצמי: מה, אין לך לב? מה יש לך שם, אבן? המשפחות האלה יושבות כל היום ועורגות ליום שבו הן יפגשו את יקירן. לישי מחכה לבעלה. מה זה "אולי"? אם אין לך מה להגיד למשפחות החטופים, אל תגיד. אתה לא פרשן, אתה לא חבר כנסת, אתה לא שר – אתה ראש ממשלת ישראל. קח אחריות.
לא מגיעה למשפחות האלה ההתעללות הזאת. פשוט התעללות. אתם מדברים על טרור פסיכולוגי של חמאס? זה בדיוק טרור פסיכולוגי. זה בדיוק. זו ההגדרה במילון אבן שושן לטרור פסיכולוגי. זה לעשות למשפחות החטופים עוול אחרי עוול. תניחו למסכנים האלה, למסכנות האלה, תנו להם קצת שקט, ואם אין לך משהו להגיד, פשוט אל תגיד. תודה.
255 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.