קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, הצעת החוק הזו היא בעצם הארכת הוראת שעה, כדי לאפשר לממשלה, לראש הממשלה, לגורמי הביטחון ולשר התקשורת להוציא צווים ולסגור ערוצי שידור זרים כמו אל-ג'זירה, כמו אל-מיאדין, שכבר סגורים בצווים למעלה משנה, ערוצים שמהווים פגיעה ממשית בביטחון המדינה.
ערוצים שמסיתים נגד מדינת ישראל, שמשתפים מידע על הלוחמים שלנו, שפוגעים בביטחון המדינה, אין להם מקום כאן, ולכן הצעת החוק הזו מאריכה את הוראת השעה כדי שנוכל להמשיך להוציא צווים לסגירת המשרדים שלהם, להחרמת ציוד, להורדת הערוצים מספקי התכנים בכבלים ובלוויין ולסגירת אתרי האינטרנט שלהם.
עדיין, בהצעת החוק הזו יש כמה פערים שצריך להשלים, והצעת חוק פרטית נמצאת כבר תקופה ארוכה מאוד בדיונים בוועדה לביטחון לאומי. אני מקווה שבד בבד עם הארכת הוראת השעה לחקיקה הממשלתית, גם יקדמו את החקיקה הפרטית, ויגיעו לתוצאה טובה יותר, שתאפשר לנו גם לחסום את השידורים החיים בתווך לווייני וברשתות החברתיות.
לכן אני מבקש מכם, חבריי חברי הכנסת, להצביע בעד הצעת החוק הזו. לא נאפשר לאף גורם לפגוע בלוחמים שלנו. לא נאפשר לאף גורם להסית נגד מדינת ישראל.
עכשיו אני רוצה לנצל את הזמן, חברים, ולספר לכם כמה דברים שנאמרים בימים האחרונים בתקשורת ולנסות להפריך, להפריך את כל תעמולת השקר הזו, שחדשות לבקרים מנסים להפוך אותה לאמת. אז בואו תשמעו מה קורה – את הכותרות שיש בערוצי התבהלה. דה-מרקר מדבר על רפורמת השידורים שאושרה אתמול בוועדת השרים לחקיקה ואומר: בדרך להשתלטות על התקשורת. ערוץ 13: "התערבות שמסכנת את התקשורת החופשית"; כלכליסט: "חשש לפגיעה בחופש הביטוי". כמובן, כולם מצטטים את היועמ"שית, שאין לה מושג אפילו מה כתוב בחוות הדעת שלה עצמה.
בדיוק. הגיע אתמול לוועדת השרים לחקיקה המשנה ליועצת המשפטית מאיר לוין, שעשה עבודה יסודית, רצינית, מאות שעות של עבודה בחודשים האחרונים בנסחות של משרד המשפטים – ועוד בחוות הדעת אחר כך הם כותבים שהתהליך לא מוצה, אבל נעזוב את זה רגע – והוא אומר שם: יש לנו בעיה עם רפורמת השידורים, כי היא עוברת ממאה לאפס פיקוח, אפס פיקוח על התוכן. יש להם בעיה עם זה. אני אומר לו: אבל אנחנו לא רוצים לפקח על התוכן; אנחנו רוצים שהשוק יעשה את שלו. חופש ביטוי. הוא אומר: לא, יש לנו בעיה עם זה. אנחנו רוצים מודל פיקוח אולי רזה יותר, אבל אנחנו עדיין רוצים פיקוח. אני אומר לו: בסדר, זה עניין שבמדיניות. המדיניות שלי היא אפס פיקוח. במקום פיקוח, תהיה שקיפות. כל ערוץ יצטרך לשקף מהם כללי האתיקה שלו שהוא פועל לפיהם, מיהם בעלי האינטרסים ועוד ועוד. מאיר לוין אומר: אפס פיקוח. היועמ"שית מתדרכת את כל כלי התקשורת שיש כאן השתלטות על התקשורת.
סתימת פיות, פגיעה בדמוקרטיה, פגיעה בחופש הביטוי – סוף העולם, קץ הדמוקרטיה. ואתם יודעים מה?
רגע. חבר הכנסת קלנר, בוא תשמע משפט שתשתמש בו גם בראיונות שלך.
לשקר אין רגליים, אבל יש לו את דפנה ליאל, את אריה גולן, את רינו צרור, את אמנון אברמוביץ', את עודד בן-עמי, את חנן מלצר, את אלעד מן מעמותת הצלחה, את היועמ"שית. לשקר אין רגליים, אבל יש לו את ערוצי התבהלה, שמעמידים אותו על רגליים מלאכותיות.
ואני רוצה להרגיע את כל התבהלונים האלה.
את זה תגיד לכל השופרות שלך בערוצי התבהלה.
אני רוצה להרגיע את כל התבהלונים. גם אחרי העברת הרפורמה – – –
תבואי אחרי השיעור, אני אסביר לך, חברת הכנסת בן ארי.
גם אחרי העברת הרפורמה, אתם תוכלו להמשיך להפיץ פייק כאוות נפשכם, אפילו יותר. רק מה, לציבור יהיו יותר אפשרויות, והוא גם ישלם פחות. זה כל ההבדל. אתם תוכלו להמשיך לשקר, אבל הציבור לא יהיה חייב לצפות בכם. אתם לא תהיו מונופול יותר.
מכאן אני עובר לכמה נקודות על הרפורמה באמת.
לא, אני אסביר. אתה שואל שאלה, תן לענות.
עד עכשיו הייתה הפרכה של העניין של שליטה בתקשורת, שזה בדיוק ההפך, שההפך הוא הנכון. אנחנו מסירים לחלוטין – – –
לא. זה בתאגיד שידור ציבורי. תבדיל. יש הבדל בין כשהציבור מממן – ואני רוצה להפסיק את המימון הזה, כדי שגם שם לא נצטרך לשלוט; אני לא רוצה לשלוט, ולכן לא רוצה גם לממן – לבין ערוצים פרטיים. שם אני רוצה חופש מוחלט.
עכשיו, למה בעצם הרפורמה באה? היא אומרת: הכוח עובר לצרכן. היום הממשלה, המדינה – בתקנות, ברגולציה – מכבידה. כל ערוץ חדשות שרוצה לקום צריך לשלם פיקדונות במיליונים דמי רישיון; מתערבים לו בשידורים, בלוח השידורים: למה אמרת ככה ואיך עשית ככה. אני אומר, בגלל כל הרגולציה הזו, הציבור גם משלם הרבה יותר. מגבילים את המודל העסקי של הפלטפורמות: לכם מותר פרסומות, לכם מותר רק דמי מנוי, לזה מותר ככה, לזה אסור. כשבן אדם מקים עסק, איך הוא מתמחר את המוצר שלו? נגיד עסק של שווארמה – איך אתה מתמחר את מנת השווארמה? חוץ מלהרוויח כמה שיותר.
אני באמת חושב שהיה קשה למורים שלך בבית הספר. אני מביא את השווארמה כדוגמה – –
– – ואת עוברת הצידה למשהו שלא קשור בכלל.
אני נותן לך דוגמה לעסק שכשהוא בא לתמחר את המוצר שלו, לדוגמה שווארמה, הוא לוקח את כל העלויות שלו. יש לו דמי רישיון, יש לו תעודת כשרות, יש לו כל מיני, כיבוי אש, יש לו ארנונה, יש לו שכירות – את כל הרגולציה הוא בסוף מגלגל על הצרכן.
אותו דבר בתקשורת. את כל הרגולציה בסוף גופי התקשורת מגלגלים על הצרכן. כאן הכוח עובר לצרכן. הבחירה תהיה שלו. יהיה יותר מגוון, יותר ערוצים יוכלו לקום. אין יותר רישיונות, אין יותר זיכיונות. רישום במרשם, תוך עשרה ימים אתה עומד בתנאים מינימליים, כמותיים – יש לך ערוץ חדשות שגם יקבל מקום ברצף של ערוצי החדשות. הבחירה של הצרכן, המחיר – הוא יכול לקבוע. למשל היום, אתה חייב לקנות חבילת ערוצי בסיס. מה זה בסיס? משהו שהם יכולים להרוויח עליך יותר.
עברתי לדבר על חבילה. היום הצרכן צריך לשלם, מכריחים אותו. המדינה מכריחה את ספק התכנים למכור לו חבילת ערוצי בסיס. גם אם אני צופה בשני ערוצים בלבד, אני משלם על 80. ברפורמה הזאת אנחנו מבטלים לגמרי את המודל העסקי. יהיה לכל לקוח תמחיר אישי. אני אבחר. אני רוצה רק ערוץ 14 ו"ערוץ טוב", בסדר? אלה שני הערוצים שאני צופה בהם – רק זה מה שיהיה לי בחבילה. אני רוצה ערוץ הסרטים וערוץ ככה וערוץ א' – על זה אני אקבל תמחיר. הצרכן יוכל לשלם רק על מה שהוא רוצה, והמגוון יגדל. יותר מגוון – פחות תשלום.
יש לנו עוד את המשך הרפורמה. כשאעלה לסכם, אמשיך את זה. אבל יש לנו גם את פרק הרדיו בהמשך. יש לנו את תאגיד השידור הישראלי, שנפסיק בו את המימון של החדשות בעברית, המיותרות והמוטות, ויש לנו שינוי של מפת התקשורת, שיבוא לטובת הצרכן. לשלם פחות – לקבל יותר, בלי התערבות של החברים שלכם, של הייעוץ המשפטי לממשלה ושל הפקידים במה מותר לראות, מה אסור לשדר ומה מותר לשדר. תודה רבה.
1,067 מילים של שלמה קרעי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.