קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אנחנו כאן בדיון בנושא ממשלה שמפלגת ומקטבת את הציבור הישראלי. ואני רוצה לנצל את הדקות שיש לי כדי להקריא מדברים שנמצאו בטלפון הנייד של גיבור ישראל סרן יוגב פזי ז"ל, שהוא כתב בטלפון שלו ביום ה-150 למלחמה. מפקד מחלקה בגדוד נחשון, חטיבת כפיר, שנלחם בעזה, נפל ב-17 בנובמבר 2024 בקרב בצפון הרצועה, בן 22 בנופלו. בן אהוב להוריו חיותא וגיל. השאיר שלושה אחים. אלה הדברים שהוא כתב בטלפון שלו – ואימא שלו, חיותא, מצאה – ביום ה-150 למלחמה. שם הפתק הוא: פריקה, כי אני לא יכול להתבטא פוליטית. ואני מצטטת: "בן גביר, ראיתי את נאום העיזים שלך" – זה הנאום של השר כשהוא התנגד לעסקת חטופים. "האגואיסטיות שלך", הוא אומר, "כבר הגיעה לי לגרון", כל שנשאר לי זה להקיא. "פעם האמנתי לך. כמעט וגם הצבעתי לך בעבר. אבל היום? איום בפירוק ממשלה בגלל עסקה. אני לא יודע באיזה עולם הזוי אתה חושב שזה הגיוני להתעסק בפוליטיקות הדוחות האלה. כמעט 150 ימים שהחטופים והחטופות בעזה. אתה חושב שאתה מבין את המשפחות החטופות השכולות?" הוא שואל. "אין לך ולו טיפת מושג מה זה אומר. לא נלחמת עם נשק. לא עמדת בקור ונצמדת לחבר שלך כל כך עד כדי שאתה מבדיל בין ריח הגרביים שלו לבין ריח החולצה המזיעה שלו. פשוט אין לך מושג. לא איבדת אדם קרוב אליך. לא הגנת בגופך על המדינה. בן דוד שלי כן" – הוא כמובן מדבר על בן דודו גל איזנקוט, זיכרונו לברכה. "הוא הקריב את חייו למענה. אבא שלו היום יושב שם בקבינט. הזוי איך שהוא, אב שכול, רמטכ"ל - - -"
"אתה לא איבדת אדם קרוב אליך. לא הגנת בגופך על המדינה. בן דוד שלי כן. הוא הקריב את חייו למענה". צריך להזכיר שיוגב פזי בעצם נכנס לעזה ממש אחרי הלוויה של בן דוד שלו, להילחם שם, ואת הדברים האלה הוא כותב כשהוא בקורס קצינים.
"אבא שלו היום יושב שם בקבינט. הזוי איך שהוא, אב שכול, רמטכ"ל לשעבר, שנתן 41 שנה למדינה, יושב עם מישהו כמוך. הוא לא עומד ומקשקש ונואם שטויות ורק מתלונן. הוא מבין את הסיטואציה. הוא מבין שחייבים להציל אותם בכל מחיר. הפקרנו אותם בעבר, ואנחנו מפקירים אותם עכשיו. ואתה עסוק בלנאום ולהראות כמה אתה גבר. בלתי נתפס. למי אכפת מהממשלה שלך? למי אכפת ממך? למי אכפת ממני? למי אכפת מהדברים הקטנים והשוליים האלה? אם תפסיק להסתכל על עצמך, תבין שעסקת חטופים, מחורבנת ככל שתהיה, חייבת לקרות. חייבים להציל אותם ולהחזיר אותם חיים, את מי שנשאר חי, כי בנפש הם מתים מזמן. אנוסים ומוכים, אולי יש אפילו נשים בהיריון שעברו כבר מספר הפלות. צא מהבועה שאתה חי בה. תבין שאת הטרור נוכל לנצח, וננצח, אבל בעזרת מעשים ולא דיבורים. הדבר הזה קרה במשמרת שלך. כמו כולם, גם אתה הפקרת את הדרום. עזוב את זה שעד לפני מספר חודשים קראת ליותר ממחצית התושבים שם בוגדים, שלא נדבר על חיילי המילואים. אתה מנותק ובור. אין בך ולו טיפה של ערכיות ורצון אמיתי לחולל שינוי. תפסיק להתבכיין, כי אתה והממשלה שלך לא מעניינים אף אחד. רק החטופים והחיילים מעניינים. וכן, אחרי שנחזיר את החטופים שכלואים מידי הנאצים שמסתתרים מתחת האדמה, נחסל אותם אחד-אחד. לא דקה לפני שנחזיר אותם הביתה, כי כל דקה שעוברת זה 150 ימים מאוחר מדי. הלוואי שיכולתי שזה יגיע אליך," הוא אומר. "כרגע זה נשאר פה, כי אני משרת משהו הרבה יותר גדול ממני. משהו שלא הבנת ולא תבין לעולם".
אלה הדברים, אדוני היושב-ראש, של גיבור ישראל, יוגב, זיכרונו לברכה, שנכנס לעזה לשלושה שבועות, שאיבד בן דוד אהוב. הוא כתב את זה כשהוא בקורס קצינים. זה בחור שבגילו הצעיר שאיפת חייו הייתה להקים יישוב בנגב. הוא כותב את זה בפתק בנייד, כי הוא מבין שהוא חייל בצבא, שיש דברים שהוא לא יכול להתבטא עליהם פוליטית, אבל הנפש שלו סערה, וזה מה שהוא אמר.
ואנחנו היום ביום ה-577 למלחמה, והממשלה הזו החזירה אותנו אחורה; מפלגת אותנו בנושא החטופים, הופכים את הורי החטופים לבעיה, הופכים את השבים מהשבי לאנשים שנויים במחלוקת, מפוררים את הסולידריות בשם חיילינו כשהחיילים שלנו נלחמים.
אני חושבת שהביטוי "שנהיה ראויים להם" – שנהיה ראויים ליוגב, זיכרונו לברכה, שנהיה ראויים לגל ולכל כך הרבה נופלים גיבורים שלנו – אלה מילים שצריך לקחת לתשומת הלב של השרים שלנו, שאולי אם היו קצת לומדים מהבחור הצעיר הזה, שידע בתקופה כזאת מה מותר לו לומר ומה אסור לו לומר כחייל, גם יבינו שיש דברים שכמנהיגים אסור להם לעשות. תודה רבה.
691 מילים של אורית פרקש הכהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.