קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב בראש. עליתי לכאן לדבר על אנשי המילואים. עלה לכאן שר האוצר ואמר: זו שנת המילואימניקים והתקציב.
מי שקרא בידיעות אחרונות ביום שבת כתבה ענקית גדולה על נשות המילואימניקים – שלוש נשים של מילואימניקים. גילוי נאות: אחת מהן היא כלתי, שיחד עם שלוש נשים אחרות הקימו את הארגון הזה כדי להילחם על התנאים ועל החיים של המילואימניקים. הן לא רוצות כלום – הן לא רוצות כסף, הן לא רוצות פיצויים. הן רוצות דבר אחד: טיפול פסיכולוגי; תמיכה נפשית במשפחה, בילדים. לבן שלי יש שתי תאומות. הוא עושה כבר את הסבב השלישי בסוריה, אבל אין ברירה, מישהו צריך לעשות את העבודה. הן רק רוצות שיחליפו אותן, הן רוצות שהעומס יפחת.
לא יהיה אפשר להחזיק את המדינה הזו עם הצבא הקיים בלי שאחרים יתכנסו תחת הכנפיים של עבודה ושל שירות בצבא. מקובל עליי תורתו אומנותו, מקובל עליי. עם ישראל בלי התורה לא היה יכול לשרוד. התורה שמרה עליו. אני בא מבית דתי ואני מאמין בזה, אבל אי-אפשר רק תורתו אומנותו. אי-אפשר. הנושאים בנטל, המשרתים בצבא ובמילואים – אצלי הוא עבר את ה-270 יום – לא ישרדו, לא יחזיקו מעמד. ככל שנתקדם בשנים, מספר המשרתים משני הציבורים – החילוני וחובשי הכיפות, הציונות הדתית, הגיבורים הגדולים – ילך ויפחת, כי אנחנו מעט.
נכון, זה צבא של גיבורים, ועם מעטים מול רבים הוא בהחלט יכול להילחם כפי שצריך, אבל לאורך השנים, תעשו את המכפלות – ושיהיו בריאים, הם אחיי בני ישראל, מכפילים את עצמם כל 16 שנים. אמר פעם ראש הממשלה הזה, שהוא יריב פוליטי שלי – נתן את הדוגמה של השמן והרזה. אי-אפשר שהציבור הגדול והרחב יהיה בסוף על שתי רגליים כאלה דקות של המשרתים בצבא ושל העובדים ושל תומכי עם ישראל, של אלה שמסרו נפשם. יש כאן באולם הזה כמה משפחות שקיבלו דפיקה בדלת, שיודעים מה המשמעות שלה. זה נורא ואיום.
לכן אני קורא לאחיי החרדים: דברו עם הרבנים, כי בסוף הם מקבלים החלטה. אני מדבר בשקט אל הנפש, אל הנשמה, אל השכל הישר. צריך להתכנס, לבוא ולשרת, כי אין ברירה. אנחנו עם ישראל, חזרנו הנה אחרי אלפיים שנה. זה נס. אף עם לא עשה את זה. שרדנו אלפיים שנה. עברנו מגלות לחירות. 76 שנים תראו מה עברנו כאן. לא היה פה כלום, היה פה חול. כולנו יחד הקמנו מדינה לתפארת, מדינת הייטק, מדינה עם צבא חזק, עם רפואה מהמעלה הראשונה, עם חינוך, שצריך לסדר אותו עדיין. אין אף עם שעשה את זה.
אנחנו לא נשמיד במו ידינו את ההישגים האלה. מה לעשות, משיח בן דוד עדיין לא בפתחה של העיר ירושלים. יבוא, יבוא גם יבוא, אבל עד אז אנחנו חייבים כולנו לשמר את הארץ הזו. אין לנו לאן ללכת. תראו מה קורה עם האנטישמיות בעולם. אנחנו חייבים לשנס מותניים, לשלב ידיים ולשמר את המדינה הזו, היקרה כל כך, לנצח-נצחים. תודה.
441 מילים של מיקי לוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.