כנסת נכבדה, מלבד המאבק לשינוי ולתיקון המציאות, למען ההיסטוריה יש ערך גם לתיאור המציאות ולאזכור שמות התחנות בדרך לתחתית של התחתית. שימו לב, במקום להקדיש את הזמן לשיקום ולהחלמה, שורדי שבי נאלצים להסתמך על נדיבים, לחזר על הפתחים בעולם כמו קבצנים ולהתחנן בפני מנהיגים זרים לסיוע בקידום עסקה. הם טסים ממדינה למדינה, נודדים מאולפן טלוויזיה לריאיון לעיתון, נאלצים לפרט בשפה לא להם על הזוועות שהם עברו – עושים הכול כדי להגביר את הסיכויים שגם החברים והאחים והאחיות שלהם יחזרו.
תראו מה גרמנו להם לעשות. הם פונים החוצה כי פה בלב פנימה יש קואליציה אטומה, שמרוכזת אך ורק בעצמה. למנהיג אמריקאי, גוי, ראש המעצמה החזקה בעולם, אכפת מחיי החטופים יותר מאשר לראש הממשלה הישראלי. איזה מין בושה זו? לחברי פרלמנט מארגנטינה ואירופה יש יותר מחויבות להחזרת החטופים מאשר לחברי הקואליציה במדינת היהודים. עולם הפוך ושפל לאומי. נשיא ארצות הברית מתגאה בהחזרת החטופים, בעסקה שהוא עמל עליה, בעוד שרים ישראלים מתגאים בזה שהם מסמסו עסקאות. נשיא ארצות הברית פוגש חטופים שחזרו לפני שראש ממשלת ישראל פוגש אותם, למרות שהם הופקרו ונחטפו במשמרת שלו.
לנתניהו יש זמן לשבוע במלון יוקרה בארצות הברית, יש לו זמן לסרטוני דיפ-סטייט מבוהלים, יש לו זמן ל-weekend מפנק אצל מחריב הדמוקרטיה ההונגרי, אבל אין לו זמן לפגוש שורדי שבי שביקשו לדבר בפניו, ביקשו לחלוק, ביקשו להיאבק על החברים שנותרו מאחור.
לנסוע לניר עוז אין לו זמן. הוא חוטא לפניהם בקפיצת לב, הוא חוטא לפניהם בלשון תרמית והוא חוטא בפניהם במשא ומתן. אז בלית ברירה הם נאלצים לפנות החוצה, מחזרים על הפתחים כמו מסכנים, כמו ילד שההורים שלא לא מתו, אבל הוא מרגיש לגמרי יתום. בושה גדולה.
258 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.