קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה להקריא בפניכם קטע שכתבה גיא, מפקדת בכיפת ברזל במילואים, בת דודתם של גלי וזיו, שמוחזקים בשבי החמאס. גיא כותבת: רק מבקשת שתעצרו ממש לשתי דקות ותקראו, כי במוצאי שבת הכי קשה לי. הרגשה כזאת ששוב הגענו לעצרת, הסתיים עוד שבוע, ואתם עדיין לא פה. אני כל פעם מתקשה להירדם, כי המחשבות מתחילות לטוס לי בראש. אני פשוט לא מאמינה שאתם עדיין שם בגיהינום. למה המשפחה שלנו, שהיינו כזאת משפחה פשוטה ורגילה, בשנייה אחת קיבלה בוקס בפרצוף, והכול השתנה. העולם חרב. זה פשוט לא הגיוני שאנחנו למעלה משנה וחמישה חודשים בתוך חלום רע שלא נגמר ולא נגמר. וכמה זה מרגש מאוד מצד אחד שהחטופים חוזרים, אבל אני מודה שאני לא מצליחה להיות באמת שמחה, כי מה איתם? מה עם גלי וזיו שלנו? כמה כוחות כבר הוצאנו. לפעמים מרגיש שהכוחות נגמרים, ואז קמים וממשיכים, אבל די, זה כבר חייב להסתיים. נשארו 24 חטופים חיים ועוד 35 חללים, 59 חטופים סך הכול. אנחנו פשוט חייבים להילחם עליהם בכל הכוח. עסקה חלקית זו לא אופציה. כולם הומניטריים – ראינו איך החטופים חזרו. גלי וזיוי ויתר החטופים נמצאים בשואה. שואה. אני מתחננת שהסיוט הזה יסתיים כבר. ולמי ששואל אותי מה אפשר לעשות, אז בואו, אני אגיד לכם הכי דוגרי. בתור מישהי בת 22 שעצרה את החיים שלה ואת כל התוכניות שלה, יש מה לעשות: לשלוח סטורי, להגיע לעצרת, לעקוב אחרי עמודי החטופים, לשים סיכה צהובה או דסקית, וגם פשוט לא להוריד את זה מסדר-היום. נכון, לא חייבים כל יום, אבל להזכיר לפחות פעמיים בשבוע את העובדה שיש חטופים בעזה. רק כשהם יחזרו, כולנו נוכל לנשום. תודה.
258 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.