יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ואיראן

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני חייבת לומר קודם כול בנימה אישית שאני שמחה שזה אתה שיושב פה. מותר לי לומר את זה. אני חושבת שבשנים האחרונות, מאז שהייתי חברת כנסת – ואין ספק שיש לנו חילוקי דעות, ולי יש חילוקי דעות בכלל עם האופוזיציה; שלי, אפשר לומר, יותר קשים משל אחרים – אני חושבת שאתה, אתה תמיד הסתכלת לא רק עליי אלא בכלל על אנשים מסביב תמיד בגובה העיניים, תמיד בהכלה – –

– – תמיד בחיוך, בהבנה. אני חושבת שזה הכי ראוי לנאום את הדבר שאני הולכת לומר עכשיו על הנושא, אני חושבת, שמשותף לשנינו עכשיו. וגם אני חושבת שזו הסיבה לפרץ הרגשות שלי קודם. אני חושבת שכשרואים פנים טובות, הלב נפתח. סליחה שהבכתי אותך.

לרגל ציון היום השנתי של היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ואיראן, אני רוצה לפתוח את דבריי בסיפור קטן וחשוב שאולי יפתיע חלק מכם היום. אקסודוס היא כנראה אוניית המעפילים המפורסמת ביותר בהיסטוריה הציונית. שמה העברי, למי שלא יודע, הוא "יציאת אירופה", והיא חקוקה בספר דברי הימים של טרום הקמת המדינה. אבל האם ידעתם שעל סיפונה היו גם כ-50 עולים, ובעיקר נערים צעירים, מצפון אפריקה, שסיפורם כמעט לא סופר?

שלמה בוסקילה, יליד קזבלנקה, היה אחד מאותם נערים. בעדות שניתנה לפני כמה שנים סיפר כך: "עד גיל 17 חייתי עם המשפחה שלי, ואז הפלגנו, אני ועוד שישה, שבעה חברים, על ספינה בדרך למרסיי בצרפת כדי להצטרף למסגרת ציונית שתכשיר אותנו לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לקיבוץ – – – כשהגענו לחיפה, הבריטים העלו אותנו על שלוש אוניות בריטיות – 1,500 עולים בכל אונייה – והודיעו לנו שמחזירים את האוניות למקום שממנו יצאו, לנמל שבדרום צרפת. משם הגענו להמבורג. אני אישית, הוא מספר, עליתי רק אחרי 11 חודשים לארץ באונייה, ועם דרכון שקיבלתי מהמוסד בצרפת. הגעתי שישה ימים אחרי הקמת המדינה, וכבר בחיפה גויסתי לפלמ"ח ונלחמתי בדרך בורמה ובאזור לטרון".

העדות המרגשת הזו ממחישה אולי יותר מכול את הקשיים ואת המורכבות שהיו בעלייה לארץ ישראל באותם ימים, אבל לא פחות מכך – את העקשנות לציונות של עולי צפון אפריקה; את האהבה האמיתית והטהורה לארץ ישראל. שלמה וחבריו עלו ביחד לארץ ונלחמו למען הקמת המדינה וכנגד כל הסיכויים.

גם מסיפור חייה של אימי – דווקא אתה, יוראי – גם מסיפור חייה של אימי, שתחיה, רימונדה בדרה ומשפחתה, אפשר ללמוד על הכמיהה והכיסופים לארץ ישראל. לפני כמה שנים ביקרתי במוזיאון מורשת יהדות בבל שבאור יהודה, וכשסיירתי בו ביחד עם אימא שלי – שעלתה מעיראק יחד עם תשעת אחיה ואחיותיה כשהיא רק בת שלוש – היה באמת מדהים לראות איך כל פריט ופריט נגע בה וריגש אותה. כל פריט בצורה כזאת או אחרת הזכיר לה את משפחתה. כשהיא ראתה, לדוגמה, את המזוודות של העולים מעיראק, היא נזכרה שכשהייתה עם אחיה, אחיותיה ואימה, הם העלו את המזוודות למטוס, תוך כדי שהם בוכים ומפוחדים, בשעת לילה מאוחרת. ואפילו שהייתה רק בת שלוש, היא מספרת לי את זה שוב ושוב ושוב במשך השנים שהיא לא שוכחת את המראה של האורות החזקים והמהבהבים – כך היא סיפרה; האורות החזקים זה כנראה האורות של המטוס – שהבהבו באמצע לילה חשוך. היא גם לא שוכחת את המראה של אימא שלה, שאני קרויה על שמה, פלורה בדרה, וסבתה, אימא של סבתא שלי, בוכות בדמעות אין-סוף ונפרדות בכאב גדול.

אותה סבתא נשארה מאחור בגלל הרכוש הרב וחוסר היכולת לעזוב, וההבנה הקשה והפוצעת שאימא שלי בגיל שלוש לא הבינה, אבל היום בדיעבד היא מבינה – שהן הבינו שהן כבר לא יתראו שוב. תנסו לדמיין את הכאב הקשה הזה של אימא ובת שנפרדות, ויודעות שלא יתראו שוב. כל זה כאשר הם באמת מוברחים למטוס שחיכה באמצע שדה גדול, בדרך לאבא, שכבר יצא לארץ עוד קודם לכן. אלה הרזולוציות, לשם הביא אותה הזיכרון הפשוט – לראות מזוודה אחת קטנה במוזיאון מורשת יהדות בבל.

אמרו כאן קודם, ואני אומר שוב – אני אספר שהיום בוועדה לקידום מעמד האישה פגשתי את הדסה היקרה, המקסימה, המתוקה והטהורה. הדסה היא אחות של שלמה מנצור בן ה-86, החטוף המבוגר ביותר שנמצא היום במנהרות החמאס. אנחנו לא יודעים איפה הוא נמצא בעזה. מנצור שרד את פרעות הפרהוד, הצליח לעלות לארץ ישראל – והיום שוב נלחם על חייו. מכיוון שלא הצלחנו לדבר, לאחר הוועדה הדסה הגיעה אליי ללשכה, וישבנו באמת לשיחה מרגשת ומרתקת מאין כמותה. אני באמת מרגישה שזכיתי להכיר אותך, הדסה. כמה ריגשת אותי, וכמה בסוף חיזקת אותי, אל מול העובדה שאני אמורה לחזק אותך.

אדוני היושב-ראש, היא אמרה לי את המשפט: מנצור הוא עיראקי עם נשמה טובה. אני חושבת – אני לא יודעת מה קורה לי היום, אבל אני מתרגשת ורוצה לדמוע מכל נושא. אלה באמת נושאים נוגעים. ככה מכנה אותו אחותו הקטנה והאוהבת. אני רוצה שתבינו שמנצור נחטף מביתו על ידי הנאצים שבחמאס במהלך טבח נורא בשמחת תורה. הם לקחו גבר בן 85 אז – היום הוא בן 86 – עם אשתו, שבנס הצליחה להימלט, סטרו לו ואזקו אותו. עד היום אנחנו לא יודעים שום דבר על אודותיו, על מה שקרה איתו.

מנצור הגיע יחד עם משפחתו למחנות העולים, ולאחר מכן מתוך ציונות ואהבה עמוקה לארץ הצטרף לתנועות הנוער שהלכו ליישב את קיבוץ כיסופים. הוא החטוף היחיד מאותו קיבוץ. הוא עלה לישראל בשנת 1951 במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, אותו מבצע שגם אימא שלי עלתה בו.

אני מסתכלת עלייך היום ואני אומרת: אין מרגשת כמוך, אין חזקה ומחזקת כמוך, אין אמיצה כמוך. אני מעבר למתפללת – אני חוזרת ומבהירה את אותן מילים שקטעו לי היום בוועדה לקידום מעמד האישה, ואני חוזרת עליהן פה: אני מבהירה שממשלת ישראל על כלל שריה והעומד בראשה מחויבים להחזיר את כלל החטופים והחטופות, בעזרת השם, במהרה. מחויבים. ומנצור, ששרד כל כך הרבה באומץ לב ובגבורה – אנשים לא יודעים עליו. הוא היה עובד עד הרגע האחרון, הוא היה מתנדב, הוא היה מאמץ ילדים ובני נוער לביתו. כל הסיפורים ששמענו היום, באמת – בעזרת השם, בעזרת השם אנחנו נקבל אותו בחזרה. בעזרת השם. תודה לך, תודה לך על מי ומה שאת.

סיפור עולי יהדות עיראק וארצות המזרח הוא לא רק הסיפור של משפחתה של אימי או של שלמה בוסקילה או של שאר הניצולים מהפרעות – הוא הסיפור של עם ישראל. וכמו בסיפורים על עם הנצח, גם כאן הוא רווי בגעגועים, ולא פחות חשוב – בכאב רב, כאב פוצע, בפצע שעדיין מדמם. אין ספק בכלל שהקמת מדינת ישראל הייתה הטריגר המהותי לעלייה המסיבית של יהודי המזרח, אבל אסור לנו, אסור לנו לרגע לשכוח את השורדים מהפוגרומים שחוו היהודים בארצות ערב. חובה עלינו, על כולנו, לספר על כך גם לדורות הבאים, לזכור ולעולם לא לשכוח.

אבל לא רק על היוצאים מוטלת החובה; גם עלינו כנבחרי ציבור. ביחד עם ראש הקואליציה הייתה לי הזכות לציין לפני כמה שנים לראשונה כאן, במליאת הכנסת, את פרעות הפרהוד. כבר אז, במהלך דבריי בכנסת, הרגשתי את כל כובד המשקל ההיסטורי של סיפור משפחתי, של סיפורם של קרוביי ושל עוד אין-ספור סיפורים מזעזעים ששמעתי על אודות הפרעות. הרגשתי ואני עדיין מרגישה שאני חייבת להדהד את הסיפורים ואת המעשים הנפשעים, כמו שסיפר חבר הכנסת אלי דלל היקר, לכל הדורות הבאים עלינו לטובה, בעזרת השם. ומעבר להדהוד הדברים, כמובן, המשרד לשוויון חברתי בראשותי פועל לקדם כמה תוכניות חשובות לשימור המורשת של קהילות יוצאי יהדות ערב ואיראן ובעיקר לדאוג להעלאת קרנן של אותן קהילות מפוארות כאן בארץ ישראל, ביניהן – – זה נורא מפריע לי, חבר הכנסת ודניאל, נורא מפריע, ממש. אני לא מפסיקה לשמוע אתכם. תודה.

בוודאי, רק בדבריי. – – בעיקר לדאוג להעלאת קרנן של אותן קהילות מפוארות כאן בארץ ישראל, וביניהן פרס ראש הממשלה על סך 150,000 שקלים לעידוד והעצמת חקר קהילות ישראל בארצות ערב ואיראן, וזאת כדי לעודד ולחזק ביצוע מחקרים בנושא קהילות אלו, לפרסמם, ללמדם ולשמר את המורשת, בעזרת השם. טקס מרכזי שמעוגן על פי החוק, לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ואיראן – תכלית הטקס, שיתקיים, בעזרת השם, בעיר בירתנו בעוד כיומיים, היא עיגון זיכרון לאומי ובין-לאומי למסע הרדיפות שעברו יהודים מארצות ערב ואיראן בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, שכלל התנכלויות, איומים, מעשי שוד, שרפה של רכוש, סקילה, הכאה ואירועי טבח המוניים שהסתיימו לעיתים במותם של מאות יהודים. עוד כחלק מהטקס יפעל משרד החוץ באמצעות השגרירויות השונות ברחבי העולם להעלאת נושא זה, וזאת כתגובת נגד לפעילות הפלסטינים על הנכבה המומצאת.

אני גם שמחה ונרגשת לספר ולברך על הפרויקט הלאומי שלנו לתיעוד העדויות של חברי הקהילות היהודיים מארצות ערב ואיראן. בהמשך להחלטת הממשלה בדבר תיעוד מורשת קהילות אלו החלטנו לפעול השנה במאמץ לאומי לתיעוד מסיבי הרבה יותר מבעבר של עדויות אישיות וקבוצתיות של חברי הקהילות. אני באמת חייבת לומר לכם ברמה האישית שכל עדות ועדות מטלטלת, מרגשת ופוצעת בפני עצמה. אני מזמינה אתכם לצפות בעדויות האלה בפעם הראשונה, קודם כול בכנס שיתקיים בעוד יומיים, וגם אחרי זה באתר לשוויון חברתי.

המשרד לשוויון חברתי מוצא חשיבות עצומה בפעילות לאומית להרחבת והעמקת השיח החברתי והציבורי בזהות היהודית, תוך שימת לב לסיפור היהודי ההיסטורי, התרבותי, החברתי, הכלכלי, של יהדות ערב ואיראן, שילובו בבסיסי המידע הלאומיים ומתן ביטוי ממשי לרב-גוניות בחברה הישראלית, תוך חיזוק תחושת השייכות של חברי וצאצאי קהילות אלו. מתוך כל זה הקמנו את פרויקט "רואים את הקולות", פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם המפוארת של יהודי ארצות ערב ואיראן. גם כאן אני מברכת את צוות המשרד היקר שלי, את המנכ"לית ואת כל העוסקים במלאכת הקודש. מאגר התיעוד, שיוקם בבית התפוצות, יהיה הראשון מסוגו בעולם, והוא מורכב מעדויות מצולמות ממקור ראשון, כמו גם מחומרים ארכיוניים, פרי שיתוף פעולה עם ארגונים ועמותות העוסקים בעקביות בתיעוד היסטורי של יהודי ארצות ערב ואיראן. האתר עם כל המידע והחומרים החשובים וההיסטוריים שבתוכו יושק פורמלית לחלוטין, בעזרת השם, בחודש הקרוב, וכבר מתחילים לעלות סרטונים ממנו לאתר.

כמו כן, המשרד בראשותי בשיתוף משרד החינוך ומכון יד בן צבי פועל לקיים בעתיד הקרוב ערבי קהילות וימי עיון ברחבי הארץ, בדגש על הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית, שעניינם תרבות קהילות המזרח בפרט ותפוצות ישראל בכלל. במסגרת זו כבר הקמנו השנה אתר אינטרנט ייעודי בשיתוף המכון, ואנו פועלים לחבר את האוכלוסייה המבוגרת והדור הצעיר למורשת התרבותית של קהילתם, שנחשפים, לעיתים אפילו בפעם הראשונה בחייו של הדור הצעיר, לתוכן עיוני בנושאים מתחומי התרבות של קהילתם ומורשת אבות אבותיהם. זה רק מבהיר לכם עד כמה זה חשוב. זאת, כמובן – אתם יודעים, גם קצת נשמה – לצד מופעים אומנותיים שגם הם שאובים מתרבות הקהילה השורשית, ומחברים את הנשמה של כולם לבית אבא.

אז כפי שראיתם ושמעתם – אומנם זה מרגיש ארוך אבל זה בקצרה, יש לציין – המשרד פועל וימשיך, בעזרת השם, לפעול בשלל כלים מגוונים כדי לקדם את העלאת המודעות, הידע והחיבור לנושאים הקשורים ליהדות המזרח, שלכולם מכנה משותף אחד: שימור המסורת המופלאה של כלל יהודי ארצות ערב ואיראן, המורשת היפה, העשירה והכה-ייחודית בשלל גווניה ורבדיה, אך גם הכואבת והפצועה בשל כל מה שעברה בדרך, תרתי משמע.

צריך לומר שגם אלו שביקרו את מסקנת ועדת ביטון, או ליתר דיוק חשבו שאפשר עוד לשפר ולייעל אותן, לא יכלו להתעלם מחשיבות הקמת הוועדה. במשך עשרות שנים נדחק הנושא המזרחי לשוליים, והחזרתו למרכז העניינים היא פונקציה של זמן, משאבים, כסף, ובעיקר – אכפתיות ושוויוניות. דבר אחד אני יכולה להבטיח לכם: במשמרת שלי כשרה לשוויון חברתי, אני אעשה הכול, אבל הכול, כדי לחזק, להנחיל, לשמר ולהעצים עוד יותר את הזהות המזרחית בלב האומה הישראלית.

פעם היה כאן, לתקופה קצרה במיוחד, ראש ממשלה שהתנצל בפני עדות המזרח. הוא ביקש מהם סליחה. אני לא אציין את שמו, אבל אני כן אציין ואעדכן שאנחנו כבר ממש לא צריכים סליחות או התנצלויות ובטח לא רחמים של אף אחד. אנחנו כאן בזכות מלאה ולא בשום חסד, ואף יוצא בני עדות המזרח לא יקבל פחות משותפות והכרה מלאה בתרומה הכבירה של יהודי ארצות ערב ואיראן להקמת המדינה הזו, שכולנו היום חיים בה.

ברקע הדברים עומדת כמובן השאלה מי כתב את ההיסטוריה, מי התאים לאתוס החלוצי הזה שמדינת ישראל בראשית ימיה היטיבה לטפח, ומי פשוט התאים קצת פחות. אז כדי לסמן דרך להמשך החיים יחד, יש להציג היסטוריה מגוונת ואותנטית, כזאת שמייצגת את הסיפור השלם והמלא ואת כל חלקי העם. ודווקא, דווקא ביום הזה, כדאי לכלול את כל החתיכות החסרות בתמונה הרחבה של סיפור הקמתה של מדינת ישראל.

ולסיום, אני אומר שבאירוע לציון גירוש היהודים מארצות ערב ומאיראן שיתקיים ביום חמישי הקרוב, אי-אפשר שלא להתייחס לפרעות והאנטישמיות שחווים כיום יהודים וישראלים בעולם, במיוחד מאז פרוץ המלחמה שנכפתה עלינו. העדויות והסרטונים מאמסטרדם, לדוגמה, שפורסמו לאחרונה, מזכירים את הימים החשוכים שראינו מאז מלחמת העולם השנייה – יהודים מותקפים באלימות אכזרית מאין כמותה אך ורק בשל היותם יהודים; בקשות חוזרות ונשנות ברחבי אירופה שלא ללבוש סממנים יהודיים, להצניע לכת, ואזהרות מסע רבות, שונות, מגוונות ומאוד מפתיעות, יש לציין.

בשנה האחרונה, חברים, מדינת ישראל נאבקת על זכות קיומה הבסיסית. צה"ל הגיבור והקדוש נלחם בשבע חזיתות. אבל שלא נתבלבל, הפוגרום בהולנד לבדו צריך להזכיר לנו שהעם היהודי לבדו נלחם על קיומו יום-יום, שעה-שעה, ובניגוד למצב של לפני 80 שנים, היום, ברוך השם, יש לנו מדינה מדהימה להתגאות בה, מדינה עם יכולות צבאיות וכלכליות יוצאות דופן; מדינה שבה כל יהודי יכול, צריך וחייב להרגיש בבית. אף טרוריסט עלוב ושפל לא ישבור אותנו. שום דבר, לצורך העניין, לא ישבור אותנו – זה המסר שכולנו צריכים לזכור.

לא אסיים בלי לציין את גיבורי דור הניצחון אשר ברגעים אלו ממש נלחמים בשדות הקרב; אלו שגדלו והתחנכו על ברכי הסבים והסבתות שלהם, שהגיעו ארצה מכל קצות תבל וספגו מילדות לוורידים את סיפורי זוועות הפרעות החולניות, הפוגרומים ביהודים והשואה הרצחנית. אותם גיבורים, שהציונות זורמת כדם בעורקיהם, לוקחים היום לידיים שלהם את האחריות המלאה על ביטחון העם היהודי. צעירים וצעירות מדהימים ומדהימות, רק בתחילת שנות העשרים לחייהם, מתפקדים כשליחי העם הזה במלחמה על קיומו, וכל אחד ואחת מהם נושא על גבו את מטען הדורות הכואב, הייחודי והמפואר של משפחתו שלו. וככה הם פועלים, עם סכין בין השיניים ובתעצומות נפש בלתי נתפסות, אחרי לילות לבנים וחודשים שלמים שהם מחוץ לבית. למה? כי ההיסטוריה לא תחזור על עצמה, לא במשמרת שלהם, כך הם אומרים. וכנוסח השבועה של כל חייל בצבא ההגנה לישראל אומר: גם להקדיש את כל כוחותיי, ואף להקריב את חיי, להגנת המולדת ולחירות ישראל. עם ישראל חי. תודה רבה.