יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ואיראן

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

"– – – כה אמר אדני ה' וקבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות אשר נְפֹצוֹתֶם בהם ונתתי לכם את אדמת ישראל" – יחזקאל פרק י"א. זו הייתה מציאות של מיליון יהודים, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. זו הייתה המציאות של מיליון יהודים אשר גורשו מארצות האסלאם ואיראן והגיעו ארצה עם מזוודה אחת.

הוריי נוריה וראובן והסבים שלי גורשו והגיעו לארץ ב-1951. אשתי, עו"ד אסתר, ובני משפחתה ממשפחת בוארון גורשו ב-1967 מטריפולי, לוב. כמו רבים אחרים הם חוו את המעבר החד בין חיים של שותפות עם שכניהם לבין מציאות של רדיפה, אלימות וגירוש. הפרהוד בבגדד, הפוגרום הנורא שהתרחש בחג השבועות 1941, הוא סיפור משפחתי עבורי, אבל הוא גם פרק אפל בהיסטוריה של עם ישראל.

בפרהוד ביהודי ארצות ערב נרצחו מאות יהודים, אלפים נפצעו, רכושם נשדד, ובתי כנסת נהרסו ונשרפו. הקהילה היהודית המפוארת בבגדד, שהייתה שם במשך אלפי שנים, הושפלה והותקפה באכזריות. הפרהוד היה תחילתו של גל רדיפות בכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה. מאות אלפי יהודים נאלצו לעזוב את בתיהם, את רכושם ואת עברם רק מפני שהיו יהודים, והגיעו ארצה עם מזוודה אחת בלבד. הרכוש היהודי שהושאר בארצות ערב נאמד בכ-150 מיליארד דולר. כולו הוחרם והולאם.

סעדיה נורי, שהיה נער בן 17 במהלך פרעות הפרהוד בעיראק, מספר: זה התחיל כמו חג. אנשים יצאו לרחובות, ואני חשבתי שמדובר בחגיגות רגילות. פתאום שמעתי צעקות מכיוון השוק. ראיתי המון אנשים פורצים לבתים של יהודים, שורפים חנויות. והכי קשה היה לראות את בתי הכנסת שלנו בוערים. ניסינו להימלט מהעיר, אבל כל היציאות היו חסומות. השכנים שגדלתי איתם עמדו בצד או הצטרפו לפורעים. זה הרגע שבו הבנתי שלעולם לא נוכל לחיות שוב בבגדד. סעדיה ומשפחתו שרדו את הפרעות, אך איבדו את כל רכושם, ונאלצו לברוח מעיר מולדתם. למרות הכאב הוא הגיע לישראל והקדיש את כל חייו להקמת קהילה חדשה בגליל מתוך אמונה שלעולם לא נאפשר לאויבינו לשבור אותנו.

עדות זו ממחישה את כוח הרוח של הניצולים ואת נחישותם להתחיל הכול מחדש: הגיעו לארץ, ישנו באוהלים, לאחר מכן שודרגו לפחונים, ולאחר מכן – בצריפים ובמעברות. הם חיו בצנע ובדוחק, אבל אהבתם לארץ גברה על כל המכשולים ועל כל הקשיים שהיו.

אלה שעלו, זה אנחנו. נכון, מאיר, אתה מכיר את זה, עיירות הפיתוח. חיו בצנע, בדוחק, אבל אהבתם לארץ גברה על כל המכשולים ועל כל הקשיים. הם הקימו דור חדש לתפארת המדינה.

חבריי חברי הכנסת, הסיפור הזה לא רק סיפור של כאב, הוא גם סיפור של תקווה ותקומה. ב-1948 חיו כמיליון יהודים בארצות האסלאם: בעיראק, איראן, אלג'יריה, מרוקו, תוניסיה, טורקיה, מצרים, לוב, תימן, סוריה ולבנון – קהילות גדולות בנות למעלה מאלפיים שנה. אותם יהודים שגורשו ונושלו, לא הגיעו לכאן רק עם הטראומות שלהם; הם הגיעו עם תרבות עשירה, עם השכלה רחבה וידע במסחר ובנקאות, בחשבונאות, בנקאות בין-לאומית, עם שפות, עם מוזיקה, עם מטבח מפואר, עם מסורת, עם נוסחי תפילה, עם התלמוד הבבלי, ובעיקר – עם רוח בלתי נכנעת של אהבת ציון.

ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון אמר: גורל העם היהודי תלוי באיכותו ובמעשיו. המעשים של אותם ניצולים עיצבו את דמותה של מדינת ישראל. הם אלו שהקימו יישובים, פיתחו תעשייה, העשירו את התרבות הישראלית ותרמו לבנייתה של מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה היום. כאשר אנחנו מדברים על התרומה הזו, אנחנו מדברים על ליבת הציונות. אותם יהודים שגורשו וברחו מארצות ערב הפכו לכוח מרכזי בבניית הארץ בדרום ובצפון. זהו סיפור של ניצחון של עם שיודע להפוך כאב לעשייה, רדיפות – לתקומה.

כיו"ר הוועדה לזכויות הילד אני רואה חשיבות אדירה בכך שהדור הבא יכיר את ההיסטוריה הזאת, לא רק כדי לזכור את העבר, אלא כדי להבין את ההווה ולהבטיח עתיד טוב יותר במדינתנו, עתיד שבו כל ילד במדינת ישראל ידע גאווה ושייכות למורשתו. "והגדת לְבִנְך" – אני מאמין שעלינו לספר יותר את סיפורם של יהודי ארצות ערב, על הפרעות והגירוש, ולאפשר לתלמידים לבקר במרכזי ההנצחה שתיעדו והנציחו את הזיכרון הזה במרכזי המורשת, מורשת יהדות בבל ומורשת יהדות לוב באור יהודה.

בימים שבהם האנטישמיות מרימה את ראשה שוב באירופה ובמקומות אחרים בעולם, חשוב שהצעירים שלנו יבינו שמה שאנחנו רואים הוא לא דבר חדש; זה דבר שנמשך שנים על גבי שנים. זו אנטישמיות לשמה, אנטישמיות ישנה בת אלפי שנים.

המלחמה שפרצה כאן בישראל ב-7 באוקטובר היא תזכורת כואבת לכך שבעיקר במולדת שלנו האיומים האלה ממשיכים. ביום הזה נרצחו למעלה מ-1,200 ישראלים באכזריות בלתי נתפסת. משפחות הושמדו, ילדים נחטפו, ויישובים שלמים הפכו לזירת טבח. כמו אז גם היום לא שאלו מי אתה, לא שאלו מה עמדותיך, לא שאלו אם אתה ימין או שמאל, לא שאלו אם אתה חילוני או דתי. כמו הפרעות בארצות ערב, הם נרצחו רק בגלל שהיו יהודים – אותה שנאה ישנה, שכל מטרתה השמדת מדינת ישראל והעם היהודי.

ממש פסקה אחרונה.

ממש פסקה אחרונה.

תודה, תודה.

כשאנו מספרים אותו, אנחנו לא רק מנציחים את העבר, אנחנו מחזקים את ההווה ובונים עתיד שבו ילדינו יוכלו להיות גאים במה שהם, בעשייה של הוריהם וסביהם ובתרומתם האדירה לציונות ולמדינה.

היום יותר מתמיד חשוב שנזכור שהאנטישמיות והרצון לבצע פוגרומים ביהודים היא לא בעיה של העבר, אלא מציאות שמתמודדים איתה היום.

ברשותכם, אסיים בציטוט של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל: אין לי כוח להשיב אחור את גלגלי הזמן, אבל בכוחי להניע אותו קדימה. כשאני רואה את ילדיי גדלים במדינה משלנו, משרתים בצבא, מקימים בתים ומביאים ילדים – אני יודע שהם חלק מהשרשרת הבלתי-ניתנת לניתוק של העם היהודי. השרשרת הזאת היא התשובה שלנו לכל מי שניסה לפגוע בנו בעבר, למי שמנסה לפגוע בנו בהווה, ולמי שינסה לפגוע בנו בעתיד. כי בסופו של דבר זה לא רק סיפור של כאב, זה סיפור של עוצמה, חוסן, תקומה ותקווה. "ה' עֹז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". תודה, אדוני.