יום המאבק באלימות כלפי נשים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, היום יום המאבק באלימות כלפי נשים. אנו עומדים ועומדות בפני משימה כפולה: להמשיך להיאבק נגד האלימות היום-יומית כלפי נשים בכל המישורים, ולזעוק את כאבן של הנשים החטופות הכלואות ברצועת עזה מאז מתקפת 7 באוקטובר.

אלימות נגד נשים היא מגפה חברתית עולמית שמתקיימת בכל המצבים – בבית, ברחוב, בעבודה, במערכות היחסים – אך השנה בישראל אנו עומדות מול זוועה שאין לה אח ורע. עשרות נשים נחטפו, נאנסו ונפגעו על ידי טרור אכזרי, והן מוחזקות בניגוד לרצונן במציאות קשה ובלתי נתפסת. הנשים הללו הן אחיותינו, אימהותינו ובנותינו. גורלן אינו רק עניין ביטחוני או פוליטי. זהו מאבק על כבוד האדם, על זכויות האדם הבסיסיות ביותר. כל אחת מהן מייצגת את המאבק על זכותה של אישה לחיות ללא פחד, ללא אלימות ובבחירה על גופה ונפשה.

החטופה ששבה מן השבי, אגם גולדשטיין-אלמוג, אישה צעירה ואמיצה, נתנה עדות, וכך היא אמרה: "הוא נכנס אליה למקלחת, וכיוון אקדח לראש שלה, והתחיל לנשק אותה והיא התחילה לבכות", סיפרה גולדשטיין-אלמוג, "הוא הוריד לה את כל הבגדים ונגע בה בכל הגוף. הוא ביקש ממנה לגעת באיבר שלו בכל מיני דרכים ונגע גם באיבר שלה. היא אמרה לי שהיא פשוט לא הפסיקה לבכות, והוא לא הפסיק לעשות לה את מה שהוא עושה, והוא נהנה מזה" – המשיכה – "וכל הזמן הזה האקדח שלו בתוך הראש שלה".

אני קוראת היום לכל אחת ואחד מאיתנו להיות הקול של החטופות. לא ניתן להן להיעלם אל תוך שקט בין-לאומי. אנו דורשות פעולה נחושה מהקהילה הבין-לאומית, מממשלת ישראל ומהחברה האזרחית, להבטיח את שחרורן המיידי ולהשיב אותן אל ביתן.

אבל המאבק אינו מסתיים כאן. עלינו להבטיח כי האלימות היום-יומית נגד נשים, שאינה תמיד זוכה לכותרות, תיעלם מחיינו. השנה נרצחו 30 נשים. שיא. הייתי גם השנה בשבעה – הזכיר אותה גם עודד פורר – של האישה שנרצחה, לצערנו, של שני בכר, אישה מקסימה ומוארת. רק מהמשפחה שלה ומהסיפורים עליה הבנתי איזו נפש מוארת הלכה מאיתנו בגלל גבר אובססיבי שהחליט לרצוח אותה. כל החיים היו לפניה, כולה מלאה טוב, נתינה ועשייה, מתנדבת וחומלת, ישראל היפה, שגבר אובססיבי חולה ומסוכן, יש לומר, החליט לרצוח. עלינו להמשיך לחזק את החינוך לשוויון, להחמיר את הענישה, להבטיח מקלט וביטחון לנפגעות ולחזק את המנגנונים המשפטיים והחברתיים. המאבק באלימות כלפי נשים הוא מאבק על דמותה המוסרית של החברה שלנו. היום אנחנו עומדות יחד ואומרות בקול ברור: לא לאלימות. לא לשתיקה.

אני ארצה לסיים את החלק האחרון ולהגיד לנערה בת ה-14 ממגדל העמק, העיר שבה נולדתי, שנאנסה אונס קבוצתי על ידי 15 נערים – אני רוצה להגיד לך שאת לא לבד. את סופגת אלימות, נאצות, מתקפות והתעמרות, וזה לא מגיע לך. אנחנו רואות אותך, ואת לא לבד. תדעי שיש מי שמחזקות אותך, גם אם מרחוק. אנחנו מייחלות למשפט צדק, אנחנו מייחלות להבראת הנפש והגוף, ומאחלות לך שתגדלי ותצמחי ותדעי, גם מתוך הכאב והקושי הזה, לבנות חיים ראויים וטובים. אנחנו כואבות יחד איתך את התופעה הקשה הזאת.

אני רוצה להקדיש לך שיר מתוך אסופת שירים שנקראת "וילכו ויבואו בית אישה". את השיר כתבה חגית מנדרובסקי, והשיר נקרא "ילדה זו". "ילדה זו נועדה לפרפרים, / לנימפות הרכות. / היא לא חלמה שמהר כל כך / תשקע השמש. שעדת תנינים תבוא על גדות הנהר / למלאו בוץ ודם. / קולות משמיים קראו בתחינה / השלם הפך לטרף. // ילדה זו נועדה לפרפרים, / לנימפות הרכות. / היא חלמה על זריחת השמש, / להקות של ארנבים הקיפו אותה / באור הוורוד, הזוהר. / יד משמיים הושטה / ליטפו המצולות". אני מאחלת לך כוחות ואומרת לך: אנחנו איתך, את לא לבד.