יום המאבק באלימות כלפי נשים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כנסת נכבדה, ביום הבין-לאומי לציון המאבק נגד אלימות כלפי נשים אפשר לדבר על 30 הנשים שנרצחו מאז תחילת השנה הנוכחית, שזה לצערי שיא שלילי נוסף שהידרדרנו אליו במשמרת של הממשלה הזאת. אפשר גם לדבר על עלייה של 1,800%, שימו לב, פי 18 בפסילת רישיונות נשק עקב מסוכנות, כי זה שמחלקים פה נשק חופשי – יהיו לזה מחירים; או על תחזיות המומחים שמזהירים מפני עלייה גדולה במספר הדיווחים והפניות למקלטים עבור נשים וילדים נפגעי אלימות אחרי המלחמה. מציאות לא פשוטה.

אבל לפני שמדברים על המספרים, על התוצאה, כדאי לדבר קודם על האקלים הזה, האקלים שבו צומחת תופעת הקצה של האלימות כלפי נשים בישראל. התופעה הזאת מתאפשרת הודות למערכת אכיפה וענישה מקילה מדי, אבל לא פחות מזה, האלימות היא תוצאה ישירה של תרבות שבה נשים פשוט לא נתפסות כשוות ערך. הן – אנחנו, הנשים – נתפסות בישראל כפחותות ערך. במציאות שבה שר המשטרה מקצץ בתמיכות לארגוני הסיוע לנשים ומחלק אקדחים לכל דכפין – מישהו יכול להתפלא על רצח של נשים? במציאות שבה חברי כנסת מחלקים אותות הוקרה לאומנים שבסביבתם ניצלו מינית והעבירו קטינות מאחד לשני כאילו הן סחורה – במציאות כזאת מישהו יכול להתפלא שנשים עדיין חוששות ונמנעות מהגשת תלונה למשטרה על תקיפה?

יש קו ברור שמחבר בין השחתת דמויות נשים על שלטי חוצות – כולל, שימו לב, השחתה של פניהן של חטופות ישראליות בשלטים שקוראים לשחרורן – ובין מפלגות שאוסרות על נשים להתמודד לכנסת במסגרת הרשימה שלהן. קו ישיר. יש קו ברור שמחבר בין העובדה שקשה מאוד למצוא נשים בעמדות מפתח במערכת הביטחונית ובין הזלזול הרה האסון באזהרות של הנגדת והקצינה מ-8200. אם היינו מקשיבים להן, אולי משהו מהטבח הזה היה נמנע. אני רואה קו ברור גם בין ההדרה המגדרית של הממשלה הזאת – ממשלה שבכל 31 המשרדים שתחתיה אין אפילו מנכ"לית אחת במינוי רשמי קבוע – ובין הפגיעה קשה בשירות הציבורי בשנתיים החולפות. יש קשר ישיר בין כל הדברים האלה.

הקו הזה הוא לא רק ברור, הוא גם מסוכן. מי שמשלמות את המחיר המיידי של התרבות הזו בחייהן ובגופן הן בעיקר נשים. אבל בסוף – וצריך להבין את זה – המציאות והתרבות האלה פוגעת בכולם, גם בגברים. כשמתעלמים מהדברים שלנו, כשדוחקים, כשמשתיקים, כשמקטינים, כשמפלים וכשמדירים אותנו, אז ברור שתהיה אלימות כלפינו, אבל גם ברור שההחלטות שיתקבלו יהיו פחות טובות, וברור שכחברה נתקדם בנתיב שהוא מאוד מאוד מסוכן ורווי דם וכישלונות.

חובה להתעקש על אכיפה נחושה יותר ועל ענישה חמורה יותר במקרי האלימות. צריך לדבר על האלימות שנמצאת בכל דת ובכל המדינה, בכל מגזר ובכל מעמד סוציו-אקונומי. צריך לשבור את מעגל השתיקה הזה שמגן על הפוגעים, ופוגע נואשות בנפגעות. במדינה שבה תישמע כל אישה ותכובד כל ילדה, לא נצטרך עוד לציין את יום המאבק הזה, כפי שראוי שיהיה.

חשוב לי לסיים עם הדבר הכי דחוף והכי חשוב: הקריאה לשחרור בהול, מיידי, של 101 חטופים וחטופות. זה המקרה הכי מובהק והכי קשה של אלימות כלפי נשים שמתקיים בעולם כרגע, ברגע זה, והוא חייב להסתיים עכשיו. תודה.