קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השרים, חברי כנסת נכבדים, אברהם הוא חייל מילואים בן 42, עוד שנייה בן 42, אבא לשמונה ילדים, סבא לנכדה אחת. הוא במילואים מ-7 באוקטובר. הוא בילה את ימיו במילואים במחנה שורה – ריחות, מראות, מציאות נוראית. הוא כל הזמן גייס את עצמו. היה לו מאוד מזעזע. הוא נפל ונפל, אבל לא ייחס לזה משמעות. הוא אמר לעצמו: אני אתגבר, כעת מלחמה, אין לי זמן לטפל בעצמי. ומאחר שהוא לא היה לוחם, ולא היה לו ריענון ולא היה לו עיבוד, הוא חזר הביתה – לכלום, לריק, בלי שום עזרה או סיוע. הוא התהלך מדוכדך, אבל לא רצה לוותר. הוא רצה להמשיך במילואים. המצב שלו הלך והחמיר, עד שלפני חודשיים הוא נכנס לדיכאון עמוק והפסיק לגמרי לתפקד. בן 42, אבא לשמונה. אדם מן השורה.
לפני שבוע הוא פנה לאשפוז. לא אספר על הקושי של אדם דתי להתאשפז – אין בתי חולים שיכולים להגן עליו ולתת לו את האפשרות לשמור שבת כראוי, למעט אחד, מעייני הישועה. הוא לא הגיע למעייני הישועה וניסה בדרך-לא-דרך להגיע לשם, ובסוף הצליח. אבל זה לא האירוע כעת. היום, כמו שאמרתי לכם, הוא מאושפז.
אברהם שפירא, תודה לך, איש יקר. הוא כתב לי את הדברים הבאים, ואני רוצה להשמיע לכם את הדברים שלו: גם אני פצוע מלחמה. את הפציעה שלי לא רואים. לא יורד לי דם, לא חסר איבר, פשוט בלב שלי פקע מיתר. ולפציעה הזאת יש שם ותסמינים ותרופות, ואפילו מחלקה בבית החולים. אלא שרוב האנשים לא כל כך מבינים אותה ולפעמים גם מפחדים ממנה. אז אני נפצעתי בלב ולמחלה הזאת קוראים דיכאון, והתסמינים מרובים ובעיקר התכנסות פנימה, ואצלי גם נטייה לאובדנות. מה זה אומר? שלפעמים כואב לי כל כך, כל כך כואב לי ועצוב עד שאני רוצה לכבות את אור החיים ובלבד שהכאב יפסק. למחלקה קוראים פסיכיאטריה, מין שם מפחיד שכזה, שאף פעם לא קשור אלינו. אבל במחלקה הזאת נמצאים חולים עם לב ונפש שבורים, ורופאים ואנשי צוות עם לבבות גדולים וחמים מאוד, שעוזרים לרפא את השבר, לחבר בחזרה את המיתר שפקע, לתת אור, וחיים ונחת ושמחה. וגם תרופות לפעמים, כשצריך לשכך את כאבי הלב והנפש.
אז אני פה, פצוע מלחמה, בגוף שלם ובלב שבור, עם אמונה גדולה ביכולת להבריא ולחבר את השבר, כך שתישמע שוב מנגינת הלב שלמה ונעימה ויפה. ואני מסיימת את דבריו שלו: ואתם, אתם כולכם, גם אתם, חברי הכנסת הנכבדים, גם השרים, כולכם ביחד, שימו על ליבכם והסתכלו לצדדים, אולי גם לידכם יש מי שפצוע, שנקרע לו מיתר אך הוא מתבייש או לא מכיר את שם המחלה. חבקו ועטפו אותו – כך הוא כותב – –
– – הציעו נחמה, ספרו שיש תרופה ושצריך לפעמים גם מחלקה. תודה.
418 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.