קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני יושב-ראש הכנסת, חבריי השרים, חבריי חברי הכנסת, רגע לפני שאני אציג את הצעת החוק המדוברת ואסביר אותה בהרחבה, מכיוון שהיא חשובה מאוד, חשוב רק שנדע שאנחנו אכן מביאים עכשיו קופסה נוספת של תקציב הביטחון כתוצאה מן המלחמה בצפון, ואמרתי את זה גם באותו הדיון בוועדת הכספים, וטוב שכך, כי המלחמה הזאת היא טובה ונכונה לכלכלה, מכיוון שאנחנו צריכים לרסק את האויבים – –
– – והניצחון הוא מה שיתרום לביטחון, והביטחון יחזיר אחר כך לכלכלה בצורה עודפת. אבל תקראו את דברי ההסבר: ללא הקופסה הזאת היינו מסיימים את השנה עם גירעון של 6.1%, פחות מ-6.6% שעליהם התחייבתי בוועדת הכספים. ברוך השם, הכנסות המדינה ממיסים גבוהות מהתחזית בצורה משמעותית, השקל חזק. אגב, הוא המטבע היחיד בעולם שהתחזק בשבוע האחרון אל מול הדולר ואל מול האירו.
והבורסה עולה, וההייטק, ברוך השם, משגשג, ופרמיית הסיכון שלנו יורדת, ואנחנו מגייסים היום אג"חים בשווקים בחו"ל באותה העלות שממשלת ארצות הברית מגייסת אג"חים.
אנחנו בשנת מלחמה, הארוכה והיקרה ביותר בתולדות מדינת ישראל.
תראו, המלחמה היא אירוע מגה – אגב, את הרבעון הקודם אתה יודע שסיימנו בצמיחה במושגים שנתיים של 3.8%?
אתם רוצים לעצור את המלחמה, ואתם משתמשים בכלכלה בקמפיין תבהלה שקרי כדי לעצור את המלחמה.
ואנחנו נמשיך את המלחמה עד הסוף. ותפקידי הבסיסי כשר אוצר במלחמה הזאת – לוודא שהכלכלה הישראלית האיתנה תומכת את מאמצי המלחמה בחזית ובעורף, עד הניצחון; נותנת לצה"ל את מה שהוא צריך; עוטפת את המילואימניקים ואת בני המשפחות שלהם בחבילה גדולה; דואגת למפונים ולניצולים ולעסקים בכל רחבי הארץ; יודעת איפה ליצור מדיניות אזרחית מרחיבה שתורמת לחוסן הלאומי של העורף, כדי שהלוחמים בחזית יוכלו לנצח.
וכן, את כל זה לעשות באחריות וריסון ושמירת מסגרות, עם צעדים לא פופולריים שאני לוקח על עצמי. כך היה בתקציב 2024 המתוקן שהבאנו בתקופת המלחמה, וכפי שאמרתי, אנחנו עם גירעון טוב יותר מהתחזית ללא המלחמה בצפון. אמרתי את זה, ואני גאה בהרחבת המסגרת עכשיו.
כך אני עושה במסגרת תקציב 2025. וכפי שאמרתי, זה אירוע משמעותי לכלכלה, אבל הכלכלה חזקה ומגיבה טוב, ואנחנו מנווטים אותה באחריות אל חוף מבטחים, ואתם יודעים את זה. ומה לעשות, המספרים מדברים בעד עצמם. אין מה לעשות, אלה עובדות. כואב לכם, קשה לכם.
מי ישלם? אזרחי ישראל משלמים את המלחמה החשובה והצודקת הזאת.
כן, זה הרגע שבו צריך להגדיל גירעון, כדי שהמלחמה תימשך. מירב, זה פופוליזם זול.
עשרות שנים לא הסכמנו לשלם את מחיריה של המלחמה. תקראי את דוח וינוגרד.
ולכן תמיד הפסקנו באמצע. סבב ועוד סבב ועוד סבב.
שילמנו במצטבר בדמים מרובים הרבה יותר.
זו הקונספציה שאנחנו, ברוך השם, מחלצים את מדינת ישראל ממנה, אחרי עשרות שנים של הבלגה, של הכלה, של עצירה באמצע כי לא מוכנים לשלם את מחירי המלחמה. עשרות שנים שנתנו למפלצות של טרור להתעצם לנו ולטבוח באזרחינו ב-7 באוקטובר. אנחנו משנים את תפיסת הביטחון – –
– – נשמיד את חמאס, נפרק את חיזבאללה, נפגע באיראן, נפרק את הציר, ניצור מציאות ביטחונית אסטרטגית אחרת למדינת ישראל. כפי שאמרתי – – –
– – כפי שאמר קודם ראש הממשלה. וזה הדבר הנכון, קודם כול לקיום שלנו, לביטחון שלנו, אבל זה גם מה שנכון לכלכלה. כן, זה הרגע שבו הכלכלה מתגייסת למאמץ של הניצחון והביטחון.
וכפי שאמרתי, הביטחון הזה יביא, בעזרת השם, שנים רבות של צמיחה כלכלית מואצת, של התפתחות, של רווחה. הביטחון יחזיר לכלכלה ולאיכות החיים של כולנו בתשואה עודפת, ואתם יודעים את זה.
ואתם בפופוליזם זול, באמת בפופוליזם זול – וזה המזל, שהמספרים מדברים בעד עצמם.
עכשיו אני מבקש להציג את הצעת החוק המדוברת, הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2025) (מיסוי רווחים לא מחולקים), התשפ"ה–2024. מדובר, לפחות מבחינתי, באחד מחוקי הדגל או רפורמות הדגל שאני מביא. העברתי בממשלה במסגרת התקציב – – –
ולדי, בוא, קח 30 שניות. תצעק, ואז תן בבקשה לדבר, בסדר?
אני אמרתי לכם כבר, אני מאז 6 באוקטובר – שאלתי אותך על השעון. בסדר, תתקדמי. אני לא מתכונן לנהל עכשיו – אתם רוצים, תצעקו. אני אשתוק שתי דקות עד שתחליטו לשתוק. תנו לי להציג.
אדוני היושב-ראש, אני לא אדבר עד שהם לא ישתקו.
זו אחת מרפורמות הדגל המקצועיות – – –
אני אומר לכם באופוזיציה, אמרתי לכם את זה באחת מהפעמים הקודמות שהייתי כאן, לא יוצא לי להיות כאן הרבה – עם ישראל מסתכל עלינו, משפחות החטופים מסתכלות עלינו, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, האויבים מסתכלים עלינו. השאלה היא מה אנחנו רוצים שהם יראו. אם אנחנו רוצים שהם יראו חברה חזקה, מאוחדת – אגב, כן, שיודעת להתווכח ולחלוק, אבל לא כמו איזה שוק וכמו בסטות שבהן צועקים ומתלהמים – או שאנחנו רוצים שמה שייראה במראה זה חוסר אחריות. ואני מציע לכולנו לכבד את אזרחי מדינת ישראל, לכבד את הבית הזה, לכבד את עצמנו ולנהל שיח.
באתי להציג הצעה מקצועית. אני מאמין בה. חושב שהיא נכונה. היא צודקת, היא טובה לכלכלה. אגב, היא עושה צדק חברתי. תנו לי, בבקשה, להציג אותה. אחר כך תוכלו להגיב, תוכלו לשאול שאלות, תוכלו להחליט אם אתם רוצים להצביע בעדה או נגדה, עניינית או מפוזיציה. תנו לדבר, אבל, תנו להסביר.
אני חוזר, בבקשה, שוב. אני חושב שאנחנו הולכים עכשיו לעשות צדק של הרבה מאוד שנים במושג שנקרא הרווחים הכלואים. אחרי שנים של עיוותים, שבהן עשו מבצעים, ותכף אני אסביר למה בעיניי זו שגיאה קשה מאוד, לא צודקת, לא מוסרית, לא נכונה, לא הוגנת; המנגנון שאנחנו עושים עכשיו, אני חושב, הוא מנגנון נכון שעושה צודק. צריך להבין. אחד מעקרונות היסוד בדיני המיסוי זו שקילות מיסויית. אנחנו רוצים שאזרחי ישראל ישלמו את אותו המס, מס אמת, ולא משנה מה צורת ההתאגדות שבה הם מחליטים לפעול.
אנחנו מאוד לא רוצים ששיקולי מס יכתיבו את ההחלטות של השחקנים בכלכלה. כשאדם מחליט אם לפעול כעצמאי או כחברה בע"מ או כשכיר, אנחנו לא רוצים ששיקולי מיסוי יעצבו את ההחלטות בעניין זה. ולכן אנחנו רוצים שמה שלא יהיה, בסופו של יום, אנשים ישלמו את אותה רמת מס. שוב, כדי שלא נשפיע על ההחלטות שלהם כתוצאה משיקולי מיסוי, וגם כי אנחנו רוצים בסוף שזה יהיה צודק שכולנו נשלם את אותו המס. כמובן, המס אצלנו פרוגרסיבי. ככל שאתה מרוויח יותר, אתה משלם יותר. אבל אנחנו מאוד לא רוצים לייצר עיוותים.
הרציונל של חלוקת מס החברות לשניים: בשלב ראשון משלמים מס חברות על הרווח של החברה, 23%, ואחר כך, כאשר מושכים דיבידנד, מאותו הרווח שהבעלים של החברה נוטל מהחברה הוא משלם עוד פעם 25%, או 30%, אם הוא בעל מניות מיוחד. על זה יש מס יסף. הרציונל של המיסוי הדו-שלבי לא נועד לחסוך תשלום מס. אם מדרגות המס שלנו מגיעות ל-48% ו-49% לשכיר או לעצמאי, אנחנו רוצים שגם חברה בע"מ, מי שהתאגד בצורה הזו, ישלם בסופו של יום את אותה רמת מס. מה הרציונל של המיסוי הדו-שלבי? אנחנו בעצם באים ואומרים לחברה: אם אתם משתמשים בחלק מן הרווח שלכם כדי להגדיל את הפעילות העסקית של החברה, משקיעים את הכסף בפעילות החברה, אנחנו מוכנים שזה עדיין לא יוכרז כרווח, לא יימשך כדיבידנד, ולא תמוסו על זה, כיוון שזה מניע את הכלכלה ואת הפעילות העסקית של החברה. אגב, המדינה גם אחרי זה מרוויחה בגדול מיסוי של מיסוי, כן? הפעילות הכלכלית גדלה, ובסופו של דבר, גם המס שישולם יהיה מס על סכום גבוה יותר. אבל בסופו של יום, שכיר, עוסק מורשה ובעלים של חברה בע"מ, אמור לשלם את אותה מדרגת מס.
זה עובד מצוין בחלק גדול מן החברות. ההכנסות נכנסות אל החברה. בחלק, כמובן, מתקזזים, הוצאות מול הכנסות. יש רווח. משלמים מס חברות על הרווח. חלק מן הכסף נשאר בתוך החברה. זה מניע את הפעילות העסקית של החברה, מגדילים את הפעילות העסקית, וממילא לא משלמים עליו את אותו מס אלא דיבידנד, עד הרגע שבו מושכים את הדיבידנד. אלא מה? נוצרה לאורך השנים פרקטיקה, בעיקר בשני סוגים של חברות: חברות ארנק, משלח יד, בעיקר, עורכי דין רואי חשבון וכו', וחברות פירמידה, שבחברת האם של הפירמידה מצטבר המון, המון, המון, המון כסף שלא משמש להמשך הפעילות העסקית של החברה אלא מושקע – כמו שכל אחד מאיתנו מושך את המשכורת שלו אחרי שהוא שילם את המס או את ההכנסות שלו, והוא יכול להשקיע את הכסף הפרטי שלו במה שהוא רוצה ולהשיא עליו רווחים, והוא ישלם מס רווחי הון, זה בסדר גמור – אבל לא מושכים את הרווח מן החברה כדי לא לשלם עליו מס, והוא נשאר לנכדים ולנינים. מדובר בסכומים גדולים מאוד.
אני חוזר ואומר: פעמים רבות, אם מדובר בערך על 700 מיליארד שקלים, יש מה שקרוי "רווחים לא מחולקים". את רובם אני לא מגדיר רווחים כלואים; הם באמת רווחים שלא נמשכים על ידי הבעלים, אבל משמשים להנעת הפעילות הכלכלית של החברה, וזה מצוין. אבל כפי שאמרתי, יש מקומות – אנחנו מעריכים את זה בערך ב-150 מיליארד שקלים; רווח שאמור היה להיות מחולק כדיבידנד לבעלים. הבעלים אמור היה לשלם בגינו את המס לקופת המדינה, ואחר כך עם הכסף שלו לעשות כל מה שהוא רוצה, לא להשאיר אותו בחברה. למה משאירים אותו בחברה? מכיוון שבחברה אפשר גם לעשות בו הרבה מאוד שימושים. תראה, אנשים הרי מושכים היום שכר ומושכים הרבה מאוד דברים. אין להם, באמת, מה לעשות עם כל הכסף הזה. בשביל לשלם עליו מס? שימשיך להיות בחברה. הוא מושקע בחברה בדיוק כפי שהוא היה מושקע בחשבון הבנק הפרטי לו הייתי מושך אותו, אבל לא שילמתי מס. אז אני משקיע גם את הכסף של המדינה ומרוויח גם על הכסף של המדינה.
באה המדינה בעבר, כפי שאמר חבר הכנסת בליאק, פעמיים, ואמרה: איך אני אעודד אנשים? אנחנו ניתן להם מבצע. נניח, במקום לשלם 25%, תשלמו 18% לתקופה מסוימת, תמשכו את הכסף כדי שנקבל מס. הדבר הזה, קודם כול, הוא לא צודק. הוא מייצר חוסר שקילות מיסויית. אנחנו כשכירים, אנשים עמלי כפיים שיוצאים לעבודתם בבוקר ועובדים מאוד מאוד קשה, משלמים אחוזי מס, נניח, שוב, 48%, 49%, ואותם עשירים גדולים, שיש להם המון המון כסף, בסוף במצטבר שילמו 23% מס חברות, ועכשיו עוד 18 – הרבה פחות מס. קיבלו הנחה במס. אגב, זה גם לא נכון כלכלית. יותר זול לנו לגייס אג"חים, כמדינה.
אוה, זה המשפט שאמרתי עכשיו. יותר זול לי לגייס – אפילו בריביות של היום, ובוודאי כשהריביות ירדו, בעזרת השם, אחרי המלחמה; פרמיית הסיכון תרד, ובכלל, הריביות בעולם ירדו. נכון, אתה צודק, ולדי. תמיד אמרו לי: אתה חייב עכשיו כסף יותר זול. תראו, ברוך השם, הביקושים לאג"ח שלנו גבוהים מאוד. בוודאי בשוק הישראלי. גם בשווקים בחוץ. כל הנפקה – פי ארבעה, פי שישה, מהביקושים, וכמו שאמרתי, בריביות סבירות. ולכן, יותר כלכלי לנו לגייס אג"ח מאשר לתת את אותה הנחה. אבל גם זה לא צודק. זה גם לא צודק. זה הרבה מאוד כסף.
תראו, ההערכה שלנו היא שמדובר על 5 מיליארד שקל פרמננטי בבסיס; כל שנה, רק אותם הרווחים הכלואים, בסדר? לא אותם הרווחים שמשמשים לפעילות העסקית שמפתחת את הכלכלה הישראלית, אלא אותו רווח שאמור היה להיות מחולק על פי האופי שלו. 5 מיליארד שקל הכנסות מדינה; 5 מיליארד שאם אנחנו לא מקבלים את זה מזה, אני לוקח את זה ממקומות אחרים. אנחנו מקצצים בשירותים, אנחנו לוקחים מאנשים חלשים בחברה הישראלית. זה לא נכון, זה לא צודק. ולכן, אני התנגדתי ועמדתי כחומה בצורה מול לא מעט לחצים לא לייצר עוד הפעם מבצע דיבידנד.
אגב, ברגע שאתה נותן מבצע, מבצע, מבצע, אז הרי אנשים יודעים שאתה תיתן מבצע עוד כמה שנים עוד פעם. ואם לא אתה, יבוא שר אוצר אחר. אז ממילא הם לא מושכים את הדיבידנד. לא משלמים את שיעור המס שהם אמורים לשלם, ואחר כך יקבלו את ההנחה. אם אנחנו ניתן עכשיו הנחה, אנחנו נראה בשנים הבאות שאף אחד לא ימשוך את הדיבידנד, כיוון שהוא יחכה לפעם הבאה – בסדר, אני אשתדל לסיים.
לכן, אנחנו מנסים ליצור עכשיו מנגנון אחר. היה פה צוות שישב על הדבר הזה שמונה-תשעה חודשים, הרבה מאוד ישיבות, שיח עם הרבה מאוד גורמים. אחרי שפרסמנו את הדוח, יצרנו גם הרבה מאוד שיח עם השחקנים, נשיאות המגזר העסקי ואחרים. צריך לומר, בנק ישראל תומך מאוד בחקיקה הזו שאנחנו מביאים.
אני אגיד בקצרה מה הרציונל שאנחנו עושים. אנחנו קודם כול – וזה החלק הראשון של החוק, ואפשר יהיה עוד לדייק פרטים בוועדה; אנחנו נעשה עבודה עניינית, ואין לי ספק שכולם פה יכולים לתרום הרבה לדבר הזה – איך אנחנו, באמת, לוכדים רק את אותו הכסף שאנחנו רוצים ללכוד, קרי את אותם הרווחים הכלואים שעל פי אופיים אמורים היו להיות משוכים, מחולקים, והמס בגינם אמור היה להיות משולם, ולא לוכדים כסף שאנחנו רוצים שיישאר בחברה ויניע את הפעילות העסקית שלה.
יש שורה שלמה של קריטריונים, ואני לא נכנס עכשיו לפרטים, ראו בגוף החוק: מחריגים סוגים שונים חברות; מגדירים פעילות כלכלית מסוימת – שם הכספים האלה מושקעים; ומשאירים לכל חברה וכל סוג כרית מסוימת של כסף שאנחנו לא נוגעים בה, שתוכל לשמש להנעת הפעילות העסקית של החברה. אבל אותם הכספים שאנחנו מגדירים אותם כרווחים כלואים לא מחולקים אנחנו – רוצים למסות אותם בכל שנה ב-2%.
לא, ודאי, מדובר על חברות בע"מ. גם לא כל החברות. למשל החוק לא נוגע בחברות ציבוריות מכיוון שהן חברות שקופות, שחייבות לחלק דיבידנד, שיש להן כללים שעל בסיסם הן חייבות לחלק את הדיבידנד.
כן, אנחנו גם לא נוגעים פה למשל בחברות שהן תחת חוק עידוד השקעות הון.
נכון, עוד פעם, חברות ציבוריות הם חברות מחלקות מטבען. הן לא יכולות לשמור יותר מדי, כי הן מפוקחות; הן מפרסמות תזכירים, הן תחת רגולציה של רשות ניירות ערך. יש, כן, הבעלים ומנהלי המניות הגדולים יודעים לתבוע את חלקם בדיבידנד.
אגב, הם מאוד שקופים. בסדר, בסדר.
אז אני רק רוצה להסביר את הרציונל. באנו ואמרנו: שמע, נניח שיש לך עכשיו 100 מיליון שקלים שאתה היית אמור לחלק אותם, ואתה משקיע אותם עכשיו בשוק ההון, בסדר? 25 מיליון מתוכם זה של המדינה. עכשיו אנחנו הולכים גרוסו מודו, בראייה רב-שנתית, אתה עושה על ה-100 מיליון שקלים האלה 8% שנתי. אז 2 מיליון מתוך הדבר הזה בעצם שייכים למדינה. אתה לקחת כסף של המדינה, השקעת אותו, הרווחת עליו – את החלק של המדינה תן.
התוצאה תהיה אחת משתיים: או שאנשים ימשכו, יחלקו וישלמו את המס, או שהם יחליטו שעדיין יותר כלכלי, כי הם מרוויחים למשל 10%, 12%, בסדר גמור. אבל את החלק היחסי שהוא הכסף של המדינה, הם ישלמו לנו, את הרווח, בסדר? מה שהם הרוויחו על ה-75% שלהם, יהיה שלהם; מה שהם הרוויחו על ה-25% שלנו, יהיה שלנו.
עכשיו אני אומר פה לחברי הבית – זה לא הולך להיות חוק קל, מכיוון שיש פה הרבה מאוד בעלי עניין, חזקים מאוד, עשירים מאוד, שיש להם אינטרסים גדולים של הרבה מאוד כסף, שיילחמו בדבר הזה. מי שמכיר אותי – – –
לא, לא, מה פתאום. יש הוראת שעה לשנה הראשונה, שאחרי שהיא מייצרת את ההסדר הזה, נותנת איזשהו תמריץ כן למשוך את הרווחים בשנה הראשונה.
אני רק רוצה לומר לכם רק, חבריי, אני נחוש בדעתי להעביר את החקיקה הזאת. היא צודקת, היא נכונה, היא עושה סדר. ובעיקר: האלטרנטיבה עכשיו למימון הוצאות המלחמה, חלילה היא לקחת מאנשים שאני לא מוכן לקחת מהם יותר ממה שכבר לקחנו מהם.
ואני מקווה שהבית הזה כולו יתגייס כאן באחריות להעביר את החקיקה הזאת. ולעשות את הדבר הנכון הזה לדיני המיסוי שלנו, לכלכלה וגם לחברה. תודה רבה.
2,369 מילים של בצלאל סמוטריץ'. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.