הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2025) (מיסוי רווחים לא מחולקים), התשפ"ה–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה. אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, קודם כול, מכיוון שהשר הזה, באמת, קצרה היריעה איך אפשר להגיב – אבל אני רוצה רגע להתייחס בדקה – –

– – למופע שראינו כאן של נתניהו. כאילו, אין לי אפילו מאיפה להתחיל. אבל אני חושבת שאחד השיאים של הנאום זה שהוא התגאה שהוא מקים רשות לטיפול בנפגעי הנובה, כי אף אחד לא מטפל בהם. עכשיו, אני אומרת לעצמי – כאילו אני תופסת את הראש ואני אומרת לעצמי: סליחה, אתה ראש הממשלה. במשמרת שלך הם נרצחו. במשמרת שלך הם הלכו לפסטיבל של אהבה, של מוזיקה, ונרצחו שם. אז שנה וחודש אחרי אתה עומד לי פה ואתה אומר: אף אחד לא דואג להם?

מי אתה? שלום, לאן הגעת? מה זה, נחת עם החללית שלך? אתה זה שאמור לטפל או להנחות. כמו שאתה אומר, הנחיתי ואמרתי ועשיתי. וכמובן שלא לדבר על נאום שכל-כולו התקרבנות: אכלו לי ושתו לי; כולם אמרו לי לא אבל אני אמרתי כן; האמריקאים אמרו לי לא. איך הוא אמר לנו? You’re on your own now, ואני התעקשתי ואמרתי שאני כן רוצה להילחם. אני לא מצליחה להבין, עם מי אתה מתווכח? עם עצמך, כאילו? הסכמת עם מי? עם עצמך? עם מי אתה מדבר כשאתה מסכים עם מישהו? את מי אתה בעצם שואל ראש הממשלה, אם לא את עצמך?

באמת, ישבתי בנאום – עד שכמובן הושלכתי החוצה – ופשוט הייתי המומה מזה שעומד כאן ראש ממשלה, ולרגע חשבתי שהוא חבר באופוזיציה. כי הרי כולם אמרו לו לא, ובעצם כולם כולם כולם מתנגדים לו, אבל הוא מחליט. ובאמת זה היה מופע, שכמובן לווה במחיאות כפיים סוערות על ידי – באמת, אין לי כבר לי מילים כדי לתאר את מחלקת הדגים הקפואים כאן. אבל לא נראה לכם מוזר שראש ממשלה מתווכח עם עצמו? אומר לעצמו, מספר על הדלפות, כשהלשכה שלו היא המדליפנית הראשית, מצטט את הבילד ואת הניו יורק טיימס, אחרי שלכאורה מישהו מהלשכה שלו הדליף לשם את המסמכים, או שמא נאמר, גנב את המסמכים. אני יושבת כאן ואני אומרת לעצמי, חברי הכנסת באופוזיציה: איך יכול להיות שאתה ראש ממשלה 15 שנה ואתה לא יודע כלום, ומצד שני אתה כזה חזק, ומר ביטחון ומר כלכלה, אבל אתה לא יודע כלום ואתה לא מכיר אותו ואתה לא יודע בכלל אם זה יצא או לא יצא – אני מסיימת – אבל מה, אתה יושב כאן, עומד כאן, וכל הזמן רב עם עצמך. תודה.