עם ישראל, איך אני אוותר על הנאום הבא? הרי אני הייתי אתמול בבית המשפט העליון. שמעתי שהולך להיות דיון שהרשות הפלסטינית – תחזיקו חזק את הכיסא – כן כן כן, הגישה עתירה נגדנו – גם נגדכם, האופוזיציה, וגם נגדנו, הקואליציה, נגד החוק האדיר שחוקקנו. אנחנו חוקקנו חוק שפיצויים שנפסקים לטובת נפגעי טרור ונפגעי פעולות איבה ינוכו מכספי הרשות הפלסטינית – חוק מצוין שהצביעו לו גם מהאופוזיציה וגם מהקואליציה. הלכה הרשות הפלסטינית והגישה עתירה בבקשה למתן צו על תנאי נגד החוק שלנו. מי את, הרשות הפלסטינית, שאת ככזאת עותרת נגד מדינת ישראל וזכותה הטבעית לחוקק חוק? זה לא מישהו ספציפי שנפגע, שעל פי חוק יכול לבקש סעד מהמדינה על דרך פנייה לבג"ץ. זה הרשות הפלסטינית.
אבל לא זה הסיפור. הסיפור הוא כזה, ותקשיבו: בבית המשפט העליון זו פגרה, פגרת בתי המשפט, והמשמעות היא שיש דיוני מעצר פה ושם, ורוב האולמות ריקים. איפה נקבע הדיון הרה הגורל והחשוב הזה? מי שעורך דין בטח יודע – באולם ב', אולם קטן בגודל של נמלה, בערך כמו המקום של הממשלה. ולמה זה נקבע באולם כזה קטן? כדי שחס וחלילה, משפחות החטופים ומשפחות השכול שנכנסות לבית המשפט ואומרות את דעתן על עצם העובדה שכשהן איבדו את בניהן, הרשות הפלסטינית מקיימת דיון – הם קצת אומרים "בושה" והם קצת כועסים. השופטים לא יכולים לסבול את זה ממרום מגדל השן שלהם.
כמו שאני מספרת לכם, עומדת הנציגה של הרשות הפלסטינית וטוענת נגד הכנסת, נגד החוק ונגד הפגיעה ברשות הפלסטינית. ישבתי שם ואמרתי: איך יש לה זכות עמידה? בשם איזה אלמנט? בשם איזו הוראת חוק יש לה, לרשות, זכות עמידה? אז השופט עמית אומר לי: אני אוציא אותך. הריטואל: את מפריעה. כרגיל, נו. עזבו את היחס אלינו, נבחרי הציבור, והמעמד שאין לנו בדיונים בג"ציים. שימו את זה בצד. אבל השופט עמית גם אמר לקהל, שככה התרעם מהדברים שאמרה נציגת הרשות הפלסטינית: אני אקיים את הדיון בדלתיים סגורות. כולנו אומרים לשופט עמית: מכוח מה תקיים את הדיון בדלתיים סגורות? רעש של הקהל זה לא עילה, על פי חוק, לדיון בדלתיים סגורות. זה כמו שאני מספרת לכם.
אבל למה אני מגיעה לסוף? כדי לומר לכם את האבסורד. לשופטי בג"ץ יש סמכות: כשהם מקבלים עתירה, בהיעדר זכות עמידה, לדוגמה כמו במקרה הזה, צריך לדחות את העתירה על הסף. עכשיו, איך ידענו שהעתירה הולכת להידחות? אחרי שנתנו לנציגת הרשות הפלסטינית 40 דקות לדבר, אומרים לה השופטים: תחזרי, תרדי, אנחנו לא הולכים לקבל את זה. את לא הוכחת לנו פה כלום. לא מבקשים מהצד השני להגיב, ואומרים: חבר'ה, אל תתפלאו, אנחנו לא מבקשים שתגיבו. כשלא מבקשים את תגובת המדינה, המשמעות היא שהעתירה נדחית.
תקשיבו טוב לביזיון. הדיון הזה, אסור היה שיתקיים, כי בעצם נפתחה דלת לרשות הפלסטינית. גם אם לא נקבע וגם אם העתירה לא מתקבלת, נפתחה הדלת בחסות בג"ץ. אבל למה? כדי שידברו שם על שתי מדינות וכדי שנציגת הרשות הפלסטינית תדבר על זכותם למדינה. כל זה הצגת פארסה – שבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, עושה לנו מחטפים על עצם הגדרת המדינה הזאת. צר לי שבג"ץ אתמול הביא בתוך שעריו – –
– – את הרשות הפלסטינית. זה היה מחזה – לא סתם צעקו משפחות השכול: בושה, בושה, בושה.
496 מילים של טלי גוטליב. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.