קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, רבותיי השרים, תראו, עוד כמה דקות, אחרי ההצבעה, אני אעלה להציג חוק נוסף. אבל אני רוצה לומר לחברי הכנסת, בהתייחסות גם לדברים שאני אמרתי וגם למה שאני שמעתי בדיון – אני לא חושב, אדוני היושב-ראש, שיש ויכוח על העובדות. העובדות, כפי שאמרתי, כמו ששמענו מקובי סמרנו, אבא של יונתן החטוף, בעצם גופתו חטופה בעזה, שהציג לנו בוועדה גם הוכחות וגם וידיאו של עובד סוציאלי של אונר"א, ברכב של אונר"א, חוטף את גופת הבן שלו לעזה אחרי שהבן נורה – אין ויכוח על העובדות. אין ויכוח על העובדות בכך שעובדים של אונר"א, עם תעודה של אונר"א, עם רכב של אונר"א, השתתפו בזוועות של 7 באוקטובר. אבל אומרים, גם בהתייחס לדברים שלי, אומרים: בסדר, הבנו, הם סרחו. אבל למה ללכת בכזאת קיצוניות? למה לדרוש את סגירת והפסקת הפעילות של אונר"א? אז תפטרו את העובדים האלה, אז תעשו איזו רפורמה.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני ידעתי מה זה אונר"א, כמו שרבים מכם ידעו מה זה אונר"א, הרבה לפני הכנסת הנוכחית והרבה לפני החוקים האלה. אגיד לכם משהו אישי ואמיתי. הייתי שר ההסברה והתפוצות בין השנים 2009 ו-2013, מזמן. הגיע אליי מישהו עם תמונות ומסמכים והוכחות על בית ספר מסוים של אונר"א שנקרא על שם שהיד, ועל הקירות בבית הספר תמונות של שהידים, ובאתר של בית הספר סיפורים של שהידים. אמרתי: הבנתי, והתחלתי לדבר אז על הנושא הזה. הייתי שר ההסברה והתפוצות, חובתי הייתה לחשוף את הנושא. פנה אליי מישהו מחוץ לארץ שמכיר אותי ואמר: יולי, אתה יודע, שמעתי אותך. משהו פה לא מסתדר לי. ראש אונר"א הוא חבר טוב שלי, אני מכיר אותו. אני אביא אותו למשרד שלך והוא יסביר לך ואתה תסביר לו, ואתם תמצאו מכנה משותף. באמת הגיע אליי ראש אונר"א למשרד עם שתי עוזרות נחמדות, והצגתי לו את התמונות, והצגתי לו את העובדות, והצגתי לו את המסמכים. איזו רפורמה? איזו רפורמה, חבריי חברי הכנסת? לא היה ולא נברא, הוא אומר. זה לא שהידים, זה לא בית ספר שלנו, זה לא אונר"א, לא מכיר את המקום, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.
כלל ראשון ברפורמה כלשהי זה שאתה מודה שצריך שינוי. באונר"א, כמו שאנחנו רואים גם בתגובות על חקיקה, עד עצם היום הזה לא מכירים בכך שמשהו לא בסדר. זה ארגון הומניטרי, זה ארגון שמסייע, זה ארגון שעוזר. אין בלתו, אין בלתו.
ולכן, חבריי חברי הכנסת, אני אבהיר פעם נוספת. ניהלתי את כל הדיונים על החוק הזה, שמעתי את המציעים של הצעות החוק הפרטיות השונות. אף אחד מהם ואף אחת מהן לא אמרו: אנחנו עכשיו נעביר את החוק הזה ונרעיב את האוכלוסייה ונפסיק את הסיוע, ועכשיו אנחנו נעשה את הדברים שבאמת תמיד חלמנו לעשות. להפך, אדרבה ואדרבה. נתנו לממשלה 90 יום, ובעצם לכל העולם – 90 יום, מי מהם שבאמת דואג לאוכלוסייה, שיתכבד ויביא גופים שיעזרו לאוכלוסייה. מי שרוצה להנציח את הסכסוך, את הפליטות, את הסיוע לטרור, עדיין מספר לנו שאנחנו צריכים להחזיר את אונר"א.
ולכן, חבריי חברי הכנסת, לא בכדי. ואני, אני מקווה שאתם מכירים אותי לא מהיום. אני מאוד גאה בכך שעל הצעות החוק האלה, במיוחד על השנייה – בעצם גם על הראשונה יש סיעות שונות, אבל במיוחד על השנייה, שהיא מיזוג של כמה וכמה הצעות, חתומים חברים וחברות מהמון סיעות בבית הזה, מהקואליציה והאופוזיציה, מכאלה שנחשבים לימין וכאלה שנחשבים לשמאל. אני מאוד גאה בכך שבנושאים הלאומיים, במתן יחס נאות למשפחות של נפגעי טרור, במקרה זה – משפחות שנפגעו מעובדי אונר"א ישירות, ברצון של כולנו לחיות כאן בשלום ובשכנות טובה, אנחנו מאוחדים. אנחנו לא עושים פה איזשהו חשבון פוליטי. זה נכון.
ושאלו אותי – ואני גם לא התעלמתי מקריאות ביניים שהיו – האם אני מודע לכך שהיו קולות בזירה הבין-לאומית נגד החוקים האלה. אז חבריי חברי הכנסת, לא רק שאני מודע – מטבע הדברים, כיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, הייתי כתובת לחלק מן הפניות האלה. ואני לא באתי אף פעם לריב. ישבתי עם כל מי שביקש והסברתי את הדברים כפי שאני רואה אותם. אבל הגעתי למסקנה מאוד פשוטה, חברים, ואני מציע לכם לחשוב על זה. זה לא מסובך, ואמרתי את זה גם לאלה שבאו לדבר איתי. יש דברים שאפשר להגיע עליהם לפשרה ולגשר ויש דברים שלא. כששני הצדדים באים אליי בעצם בהנחות יסוד הפוכות ואומרים: זה בסדר שתחוקקו משהו, אבל תדאגו שאחרי החקיקה אונר"א תמשיך לפעול פה – כשאנחנו באים כמחוקקים ואומרים: מטרת החקיקה היא שאונר"א לא תמשיך לפעול כאן. שיבואו ארגונים אמיתיים שבאו לסייע, שבאו לתת סיוע הומניטרי, או במקרה של הצעת החוק הנוכחית, כפי שציינתי בדבריי, מדינת ישראל וגם עיריית ירושלים ייכנסו וייתנו כל מה שצריך בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, בשטחה של בירת ישראל, ירושלים, לאותם תושבים, הם לא רבים, שאונר"א, מסיבות שלא ברורות לי לגמרי, סיפקה להם שירותים. אני לא מבין למה במדינת ישראל, ואנחנו מדינה מתוקנת, אנחנו לא נספק שירותים בסיסיים לאזרחים ולתושבים שלנו. לא יכול להיות דבר כזה. לא מבין איך בכלל נולד בחטא העניין הזה. ולכן, הצעת החוק הזו, לא רק שהיא לא פוגעת, היא בעצם מתקנת את המצב המעוות. אני כרגע מתייחס ספציפית להצעת החוק שתכף נצביע עליה, הצעת חוק של חבר הכנסת ביסמוט וקבוצת חברי הכנסת.
ולכן, חברי הכנסת, אני רוצה גם להודות לכל אלה שבאופן פעיל מאוד השתתפו בדיונים, ואני מדבר על ארגונים ציבוריים רבים. לפעמים זה לא היה קל. אני אומר את זה עכשיו בדיעבד, כשאנחנו כבר כאן במליאה, ואני עומד על הדוכן רגע לפני ההצבעה. זה לא תמיד היה קל, כי לא כולם מכירים את כל הניואנסים. בוודאי כשגם שמעו את משפחות החטופים, אז דרשו שמייד ותוך שנייה ובהגדרות מאוד מאוד הייתי אומר אפילו קיצוניות, נעביר מייד את כל החוקים, ולא תמיד היה פשוט להסביר לאנשים שנדרשת כאן סבלנות, ונדרשות כאן פשרות, וצריך להקשיב גם לגורמים בממשלת ישראל ובצה"ל, לכל אלה שיש להם מה לומר באופן מקצועי על העניין, ולקחנו את הכול בחשבון. לקחנו את הדברים בחשבון, ודנו בכובד ראש הרבה מאוד ישיבות, ובסופו של דבר הגענו למסקנה שיש לנו שתי הצעות חוק. הראשונה, שאנחנו תכף נצביע עליה, היא מתייחסת, עוד פעם, לדבר בסיסי ביותר, לבירת ישראל, ירושלים, לשטח הריבוני של מדינת ישראל, ובעצם דורשת את הפסקת הפעילות, שכפי שאמרתי, לדידי בכלל נולדה בחטא, בשטחה הריבוני של המדינה, כדי שאנחנו נעשה בהצעה הזו צעד ראשון לתיקון המצב המעוות, שאנחנו לצערי הרב נחשפים אליו הרבה מאוד שנים, אבל רק עכשיו הגענו למסקנה שצריך לטפל בו. ואני אומר, אדוני יושב-ראש הכנסת שבינתיים עלה לדוכן, אני אומר לך, אני גם גאה, ואני בטוח שגם אתה, שמי שכאן לקח יוזמה זה הפרלמנט, זאת הכנסת. היו לנו דיונים בוועדה, אדוני, מול הממשלה, ולא אגיד שהממשלה לא עשתה צעדים; פה ושם נעשו צעדים, אבל השתכנענו שבלי חקיקה ובלי יוזמה שלנו ובלי הובלה שלנו, הדברים לא באמת יזוזו. ולכן, כפי שגם ציינתי בדבריי, ועדת חוץ וביטחון קבעה גם – מה שלא היה, אדוני היושב-ראש, בהצעות המקוריות – שהממשלה, בשנה הקרובה, כל חודשיים, כל חודשיים תמסור דיווח לוועדת החוץ והביטחון על ההתקדמות האמיתית.
אדוני, לא ניתן לחוקים האלה להפוך לאות מתה, וכפי שאני מכיר אותך, אני בטוח שגם אתה תעקוב יחד איתנו אחרי ביצוע החקיקה על ידי הממשלה. יהיו עוד ויכוחים, אני מניח שיהיו עוד דיונים, אבל בסופו של דבר, עכשיו, כפי שאני מאוד מקווה, הרוב המכריע של חברי הבית יצביעו בעד החוק הזה. אנחנו נמשיך לעקוב כדי שיהיה גם יישום ולא רק דברים שכתובים על הנייר, למרות שאני חוזר ואומר: נתנו כרגע לממשלה 90 יום להתארגנות מעת פרסום החוק ברשומות, עוד פעם, כדי להתחשב בכך שנדרשות פה התאמות, נדרשים שינויים, ולא רוצים שבעקבות החקיקה ולו אדם אחד יוכל לומר: אני לא קיבלתי שירותים, כי הכנסת חוקקה משהו. חובתנו כמדינה לספק שירותים באופן שווה לכל אזרח, לכל תושב, ובוודאי בבירתנו הנצחית ירושלים.
קובי? מכאן אני לא רואה, אבל אני אשאיר ליושב-ראש הכנסת עוד כמה דקות לברך. אני הזכרתי את האנשים הנפלאים האלה. הם באו לדיונים, הם הציגו לנו דברים, ואני בטוח שהם השפיעו אולי על חברי הכנסת שהתלבטו לגבי נחיצות החוקים האלה. הם גם השפיעו והסבירו למה החוקים האלה מאוד מאוד חשובים ומאוד מאוד נחוצים.
ולכן אני סמוך ובטוח, כפי שאמרתי בכנות – שמענו קולות גם מהקהילה הבין-לאומית על כך שהם לא יעברו לסדר-היום אם אנחנו נחוקק את החוקים האלה. מה שהשבתי להם – אני אחזור גם כאן: כשיש כזה רוב מרשים מרוב מכריע של סיעות הבית, מהקואליציה ומהאופוזיציה, בעלי השקפות שונות, אי-אפשר לעמוד נגד זה. אף אחד לא יכול לחסום חקיקה כזאת, ואני מאוד שמח שאנחנו הגענו לרגע הזה.
לגבי החוק השני, אני כרגע לא איכנס אליו. אנחנו מקיימים דיונים נפרדים, אז אדוני היושב-ראש, לאחר שנצביע על החוק הזה, נוכל להציג גם את החוק השני. יש באמת הבדל משמעותי, לכן גם לא מיזגנו את ההצעות האלה, ונוכל גם לשמוע את ההסתייגויות לחוק השני ולעשות עליו הצבעה.
לגבי החוק הזה, שמענו הסתייגויות, שמענו את הנימוקים של ההסתייגויות. אני חוזר ומבקש מכל חברי הכנסת, ועוד פעם, לא חשוב מאיזה צד, לדחות את כל ההסתייגויות. החוק הזה, כפי שציינתי, הוא תוצאה של עשרות שעות של דיונים, הן פורמליים והן בלתי פורמליים. כל אות, כל פסיק, הם תוצאה של עבודה מקצועית רבה, לכן אני מבקש: כל המוסיף גורע. בואו נסיר את כל ההסתייגויות ונוכיח שהכנסת יודעת בקונסנזוס רחב לחוקק חוקים חשובים. תודה רבה, אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, על הסבלנות. אני מבקש מכולכם לתמוך בהצעת החוק.
1,457 מילים של יולי יואל אדלשטיין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.