קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, עמיתיי חברי הכנסת וחברות הכנסת, מחר 29 באוקטובר, יום השנה לטבח הנוראי בכפר קאסם. עשרות שנים עומד פה נציג תנועת חד"ש וצועק.
עשרות שנים עומד פה נציג תנועת חד"ש, מאז שנות החמישים ועד עכשיו, ומעלה את הנושא של ההכרה בטבח בכפר קאסם. יחד עם זאת, נציגי תנועת חד"ש תמיד טענו שמאחורי הטבח הייתה תוכנית לטרנספר של ערביי המשולש. מאז ומתמיד קמים מכל הסיעות, מהימין ועד מה שנקרא שמאל, ותוקפים אותנו שזה לא נכון, עד שבא היסטוריון חשוב, ד"ר אדם רז, והוציא את הפרוטוקולים של בית המשפט של הטבח בכפר קאסם.
גבריאל דהאן, מפקד המחלקה שהוצבה בכפר קאסם, טען בבית המשפט כך: פקודת מבצע זאת, חפרפרת, הייתה מכוונת נגד תושבי הכפרים הערביים, שצוינו בה כאויב. מטרת הפקודה הייתה לסגור את התושבים או למנוע מהם התקוממות נגד ישראל בשעת מלחמה וסיוע לאויב, אם על ידי ריגול אם במעשים אחרים. התכנון למעשה היה להשאיר את הצד המזרחי פתוח, על מנת שיוכלו לברוח לירדן אם ירצו וכמה שירצו. בסיוע עם המ"פ בקשר לתכנון הפקודה ב-27 באוקטובר 1956, נאמר לי בפירוש על ידי המ"פ שהכוונה היא להיפטר מהמיעוטים, ולכן אנחנו משאירים להם את הצד המזרחי פתוח. נאמר לנו שנוהל הפתיחה באש לצורכי מבצע זה יבוא מאוחר יותר. זה גבריאל דהאן, האחראי לכפר קאסם בזמן הטבח.
הרי זה שחור על גבי לבן, כמה שצדקנו. חשבו שכמו אחרי הטבח בכפר יאסין, שהאזרחים הפלסטינים יגורשו או יברחו בצל המלחמה, כך יעשו במלחמה הבאה על ידי טבח במקום הקרוב ביותר לגבולות ירדן, כפר קאסם.
אבל הציבור שלנו למד את הלקח ונשאר איתן במולדתו, שאין לו מולדת אחרת מלבדה. ההכרה בטבח בכפר קאסם פירושה דבר מאוד חשוב: כשראש הממשלה אומר בשבוע הראשון למלחמה שיש בפני מדינת ישראל ארבע חזיתות, שהן עזה, הגדה המערבית, דרום לבנון ופנים ישראל, כלומר האזרחים הערבים – הדג מסריח מהראש. ההכרה – שבן אדם כזה לא יישאר במקומו, אבל זו רק התחלת ההכרה. ההכרה העמוקה היא בסיום הכיבוש; ההכרה העמוקה היא בסיום האפליה והגזענות היוקדת; ההכרה העמוקה היא בשוויון אמיתי בין האזרחים הערבים ליהודים.
אם דיברנו על 29 באוקטובר, אני רוצה לשאול את חברי הכנסת: הייתה מלחמה כשנאצר הלאים את תעלת סואץ. אני מן הסתם לא מסכים לגישה האימפריאליסטית של בריטניה ושל צרפת, שרצו את הפריבילגיה הלא-מוצדקת שלהן בתעלת סואץ. אז אני מבין את המניע, שאני לא מסכים לו. אבל האם מישהו מכם יכול להגיד לי למה ישראל הצטרפה למלחמה? הרי תעלת סואץ רחוקה 300 ק"מ מגבולות ישראל. עוד פעם, תעלת סואץ רחוקה 300 ק"מ מגבולות מדינת ישראל.
מה למדינת ישראל עם נאצר, שהלאים את התעלה בתוך גבולות מצרים? מה למדינת ישראל?
אני מבקש תשובה. אני מבקש תשובה. אתם יודעים מה התשובה? שאתם שרתים של האימפריאליסטים. זוהי התשובה.
מי ששמע את הנאום של נתניהו בקונגרס, שהוא מכר את ישראל לארצות הברית – –
– – אמר לה: אנחנו אלה שיודעים לטפל באינטרסים שלכם. אנחנו אלה שיודעים לטפל באינטרסים שלכם.
אני קורא לכל אזרחי המדינה להתבונן במציאות הזו.
אני קורא לאזרחי המדינה להתבונן במציאות הזו.
כמה הרגשתי גאה כששמעתי את תנועת בנק"י בהפגנות צועקת: לא נמות ולא נמית בשירות ארצות הברית. זוהי המילה הערכית הנכונה.
לגבי חוק אונר"א, הבסיס של הרעיון הציוני הוא שהיהודים הנוכחיים הם הנכדים של היהודים שהפכו להיות פליטים בכל מיני מקומות בעולם. זה הדנ"א של הרעיון. אני בן אדם שלא מקבל את זה שיש אומה שאין לה שפה משותפת, אין כלכלה משותפת, אין גיאוגרפיה משותפת. אני לא מקבל את זה, אבל זה הדנ"א של הרעיון הציוני. פה באים לקעקע ולסתור את הרעיון הזה, במה? שאומרים שבן הפליט הוא לא פליט, שהפלסטיני בן הפליט הוא לא פליט, אבל ליהודי שהיה פה לפני אלפיים שנה, לנכדים ולצאצאים במשך אלפיים שנה, יש זכות. אוי לאירוניה. לא אונר"א – אירוניה, אירוניה. זו הצעת חוק אירונית.
בשביל לפתור את הסוגיה הפלסטינית צריך להכיר בעם הפלסטיני בהיותו עם, ומגיעה לו זכות להגדרה עצמית ושיהיה שלום שייטיב עם כולנו.
כבוד היושב-ראש, אחרי הפגיעה הקשה במג'ד אל-כרום ואל-בענה – – –
אחרי הפגיעה הקשה באל-בענה ובמג'ד אל-כרום היו כל מיני טוקבקים, למשל: יאללה, מי רוצה בקלאווה? תביאו באהבה, מחכה לכם; לא ברור למה הפוסט הזה קודר כשאמורים לשמוח; תודה לאלוהים; היידה, כן ירבו בכל הכפר; ישתבח שמו; חסדי השם, קצת בשורות טובות לפני השבת, תודה לאל; חבל שכל הטילים לא נופלים שם; שיהרגו את עצמם, ברוך השם; אני גזענית גאה, אני שמחה.
תגידו לי, בבקשה, כשערבי מצטט פסוק מהקוראן מביאים אותו למעצר. האם מישהו עקב אחרי הגזענים הללו, שמסיתים לרצח, להרג, לשנאה? האם יש מישהו שעקב אחריהם? האם יש מישהו שקרא להם לחקירה? מדינה של גזענות יוקדת.
719 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.