קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. כבוד היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבר הכנסת מיקי לוי, אמרתי רק לפני יומיים, או אתמול, אני חושב, כאן במליאה – הסתכלתי עליכם, על האופוזיציה, ואמרתי: אתם ציונים לא פחות מאיתנו. אתם לא רוצים שלום יותר מאיתנו ואנחנו לא אמונים על ביטחון יותר מכם; רוצים בביטחון ישראל, בטח בימי מלחמה. וזה החלום שלי, שנהיה מאוחדים. ולכן אני מודה לך – אבל אני מודה לך על דבר שהוא כמעט טבעי – על הדרך שבה גינית את אותם ציוצים, וכבוד היושב-ראש, אתה הצטרפת אליו מייד. כמה טבעי שכולנו נגנה את הדבר המתועב והמגעיל והמבחיל הזה.
אבל צריך להבין דבר אחד, שכאשר אתה באמת קורא את הציוצים עצמם, שאני אפילו לא יודע אם אני צריך לחזור עליהם – ובכל מקרה הציבור צריך להבין שנועה ארגמני, צעירה בת 27 שהייתה, אדוני היושב-ראש, הייתה 246 יום בשבי חמאס. צריך להזכיר את זה. פה כולנו אומרים, כולנו תמימי דעים שחצי שעה בשבי חמאס, חצי שעה זה יותר מדי, זה המון, זה נצח; אז 246 יום. מה מדהים? אלה אותם אנשים שצייצו, ולצורך העניין כן, אפשר להגיד: עיתונאי בישראל בשם אורי משגב, ועיתונאי אחר בישראל, עיתונאי בדימוס, דן מרגלית; דן מרגלית, בכל זאת, אדם שהיה מוערך, לפחות פעם. אנשים כאלה מרשים לעצמם לעשות דברים שלא יעלה על דעתנו. כי תארו לעצמכם שאחד כמוני, חבר כנסת בליכוד, היה עושה עשירית מזה, אחד חלקי מאה מזה, אדוני היושב-ראש – הרי לא הייתי יכול לצאת מהבית חודשים. אבל מה קורה? יש היום בישראל כאלה שברשתות – אגב, רק לגבי הרשתות אני אפתח סוגריים ואני אגיד מה זה הרשתות. רשתות הן כלי חשוב מאוד. ראשי מדינות משתמשים ברשתות, ברק אובמה עשה את זה וטראמפ עושה את זה, ראש הממשלה עושה את זה, יפה מאוד, אבל זה כלי שפונה למציאות, לעולם. אותם אלה שצייצו הם משוכנעים שהרשת הזו זה העולם. זה כמו אותו אדם שיש לו איזה שלייר, דג קטן אדום באקווריום, של 30 סנטימטר, והדג משוכנע שהאקווריום זה האוקיינוס. כך הוא משוכנע. הם משוכנעים שזו המציאות, זה העולם. לא, החברה הישראלית מקיאה את הציוצים האלה, את הגועל הזה.
וכאשר אתה שומע ואתה קורא דבר שכזה – אורי משגב, עיתונאי, מעניק תעודות ההכשר בישראל, מה מותר מה אסור, מה אפשר להגיד, מה כשר ומה טרף, אז הוא כותב כזה דבר: "נועה ארגמני ואביה צריכים להתבייש בהסכמתם לשמש תפאורה בטיסת הזוג המטורלל והמחויך הזה". ואז אתה רואה, דן מרגלית, אדם שבכל זאת היה מנחה של עימותי בחירות, אדם, בכל זאת, שהיה עורך עיתון בישראל, אפילו היה עורך מעריב; אדם שגם היה תחתיי כשהייתי עורך ישראל היום – לא להרבה זמן, אני חייב להודות – כותב: "מצטרף לאורי משגב. חרפה" – שימו לב למילה – "חרפה לנועה ארגמני ולאביה שמשמשים מרצונם תפאורה לתצוגת ביבי בוושינגטון".
אני רוצה להסביר דבר אחד: לא הכול פוליטי בחיים. לא הכול פוליטי. יש רגעים בהיסטוריה של אומה שבהם אנחנו מתעלים מעל הפוליטיקה, ויש עניין לאומי. ואיך אני אגיד, היום, ביום שכזה, כשאני רואה שני חברים לאופוזיציה, את חבר הכנסת מיקי לוי ואותך, כבוד היושב-ראש, שיחד איתי חושבים אותו דבר, זה חוסן, זה כוח. כי בעזה כשרואים דבר שכזה, וגם אותם מצייצים שרואים דבר שכזה, וגם כשהחברה הישראלית רואה דבר שכזה, זה נותן לנו כוח וזה מחליש את אויבינו. והלוואי שיהיו לנו עוד הרבה דברים כאלה שבהם נסכים, כי יש קווים אדומים בחברה, יש קווים אדומים במדינה, ופה יש לי הרושם שהם נחצו באיזו סוגיה פוליטית.
ואני רוצה להגיד משהו אישי לאורי משגב היקר – "יקר", כמובן, במירכאות, כי הוא הכול חוץ מיקר. מה בעצם ראינו היום? שהחטופים זה לא כל כך מעניין אותך. מה שראינו היום הוא שמה שמעניין אותך זה הכול פוליטי. זה רק לא ראש הממשלה, רק לא ביבי, לצורך העניין, עם כל הכבוד. כי אם אתה מרשה לעצמך להגיד דבר כזה על בחורה צעירה ונפלאה שהייתה בשבי 246 יום, שחזרה מהשבי וקברה את אימה – ואגב, לגבי אימה, אדוני היושב-ראש, ליאורה, מה לעשות, היא שכבה בבית החולים איכילוב, בקומה שביעית או תשיעית, אני כבר לא זוכר, ליד אימא שלי. אני הייתי יחד עם יעקב, אני עם אימא שלי והוא עם רעייתו. ראיתי את הסבל הנורא שהמשפחה הזו עברה, ראיתי את הציפייה לשחרור של הבת, ראיתי כמה האבא יעקב לא אמר חצי מילה, פסיק, שום דבר, כלום, נגד צה"ל, נגד מוסדות המדינה, נגד הח"כ שהגיע לשם באופן קבוע כדי לראות את אימא שלו. כמה כבוד יש לאיש הזה, לאיש הנפלא הזה יעקב, למדינה ולמוסדות המדינה. וכל מה שהוא חשב כאשר הגעתי לשבעה ובתו שם ישבה, כל מה שהוא דיבר איתי זה רק על שחרור החטופים.
המשפחות האלה הצטרפו לראש הממשלה באותה מטרה כמו ראש הממשלה: להביא לשחרורם של 120 החטופים כמה שיותר מהר. וכמה שאנחנו מתפללים כולנו – מיקי לוי, אתה, אדוני היושב-ראש ואני וכל החברים שיושבים כאן עכשיו, כל חברי הכנסת – שהחטופים יחזרו במהרה הביתה. תודה רבה, אדוני.
763 מילים של בועז ביסמוט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.