נאום במליאה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, ככל שהלחץ שלנו על החמאס מתגבר, כך מתברר או כך מתגבר גם קמפיין הטרלול. ככל שלא מצליח הקמפיין שלכם בכיכרות וברחובות, כך אתם מעלים את הטון, וכך אתם מערימים גיבובי שקרים. לכן אני לא מתכוון להתייחס לכל ההשמצות השקריות שנאמרו כאן, אבל חשבתי שאתייחס לשלושה דברים.

חבר הכנסת חמד עמאר אמר: לא באו ראשי רשויות – אצל הדרוזים, כן? יאסר בדטוב היה שם, היה שם יאסר בדראן, יושב-ראש היישובים; היו שם ראשי יישובים מסאג'ור, מירכא, מחורפיש, מאבו סנאן, מעוספיא ועוד. לאחרונה נתנו 365 מיליון שקל מייד, עזרה ראשונה. עכשיו, בימים האלה, אנחנו עובדים על תוכנית חומש. אגב, זו לא פעם ראשונה – כשנכנסתי לראשות הממשל בפעם הראשונה, ועשינו קיצוצים רוחביים, אמרתי: אני מחריג את אחינו ואחיותינו הדרוזים, יש לנו חובה מיוחדת כלפיהם.

ולא סתם, לא רק זה, אנחנו דנים גם בשאלת חוק קמיניץ, הקנסות, צמצום כל הבעיה הזאת של פגיעה בבנייה ללוחמים גיבורים שחזרו. כל זה מתנהל עכשיו בדיוק הפוך ממה שאמרת. מה עוד אמרתם? אין תוכנית לצפון, אין כסף לצפון – שמנו עכשיו מיליארדים לצפון – ואמרתם, לא מיניתם אחראי – לא, מינינו, מיניתי את צ'ייני, האלוף צ'ייני.

ומה מעכב כרגע – –

– – מה מעכב שבוע אחר שבוע אחר שבוע?

מה מעכב שבוע אחר שבוע? כדאי שתשמעו, תוכלו להוסיף את זה לצעקות, אולי תפיקו לנכון – מה שמעכב את זה הוא טענה חוזרת ונשנית, חדשה, כל פעם, חדשות לבקרים, של היועץ המשפטי – – –

פתאום צ'ייני, אלוף בישראל, מוערך על ידי כולם, התקבל בהתלהבות על ידי כל ראשי היישובים בצפון – פתאום יש שאלה אם מותר למנות אותו. בטח שמותר. צריך. חבל על הזמן. דבר שלישי, אמרתם שאני לא נפגש עם משפחות החטופים – אני נפגשתי עשרות פעמים, מאות שעות, עם מאות חטופים. אה, אבל לא מהקיבוצים – מהקיבוצים – –

– – מהעיר, מהמושב, מהכפר, מהקיבוץ. אני שומע אותם, אני מקשיב להם, אני שומע את הכאב שלהם – –

– – ואשתי עושה את זה לא פחות ממני, ולא סתם כדי לסמן וי, אלא באמת יושבת, והם באים כל כך טעונים בהשמצות שלכם ושל האולפנים, והם יוצאים החוצה, הם לא מאמינים – –

– – הם אומרים: איך יכול להיות שמה שאנחנו רואים כאן – היחס, ההתחשבות, ההזדהות – איך זה יכול להיות? זה לא מסתדר. אבל זה לא מפריע, כי אחד או שניים יוצאים החוצה, יוצאים בפני האולפנים ואומרים את מה שהם אומרים. אבל האמת היא זאת: אני נפגש איתם.

אני נפגש איתם, אני מחבק אותם, אני מבין את הכאב שלהם, גם של השכול וגם של האי-ודאות. אנחנו מחויבים להחזיר את כולם.

אני מבקש לומר לכם, אנחנו מתקדמים בשיטתיות להשגת יעדי המלחמה – –

– – שחרור החטופים, חיסול החמאס והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל. אנחנו משיגים את היעדים הללו בזכות השילוב בין הלחץ הצבאי ללחץ המדיני. ואני יכול להגיד לכם, חד-משמעית, החמאס אכן בלחץ. הוא בלחץ כי אנחנו מחסלים את בכירי מפקדיו.

הוא בלחץ כי אנחנו מחסלים את אלפי מחבליו. הוא בלחץ כי נכנסנו לרפיח ולציר פילדלפי ואנחנו מחזיקים אותו בגרון.

חמאס בלחץ כי הוא מבין שאנחנו לא מרפים, שאנחנו לא מוותרים. ואנחנו נמצאים במצב הזה רק בגלל שהתעקשנו מול הלחצים העצומים מבית ומן החוץ – מן האולם הזה – –

– – גם מארצות הברית. התעקשתי לא להפסיק את המלחמה, התעקשתי לעמוד על הדרישות שלנו. התעקשתי להקשיב לחיילים הגיבורים שלנו, למפקדים המצוינים שלנו, להמשיך את הלחץ, בזמן שרבים בבית הזה – –

– – ובאולפנים והלשעברים, כולם הסבירו שאי-אפשר לנצח את חמאס. הסבירו: יש פה רעיון – אי-אפשר לנצח רעיון. טוב, יש רעיון שנקרא הנאציזם. הניאו-נאצים עדיין חיים בגרמניה, אבל לפני 80 שנה חיסלו את השלטון הנאצי, וזה מה שאנחנו הולכים לעשות – לחסל את השלטון הניאו-נאצי הזה בעזה; לחסל רעיון. אנחנו באים לחסל את היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס, ואנחנו מתקדמים לשם צעד אחר צעד.

בזמן שרבים בבית הזה הסבירו שאין מה להיכנס לרפיח, שאין מה לתפוס את ציר פילדלפי, וחוץ מזה, אמריקה מתנגדת, אמריקה מעכבת נשק, ואם ניכנס לרפיח זה יהרוס את מערכת היחסים איתה – אני אמרתי – – –

ועוד איך אמרו.

ואיך אתם אומרים? מתועד בפרוטוקולים – שאף אחד לא משנה. מתועד גם מתועד גם מתועד. תהרוס את אמריקה. אנחנו תלויים באמריקה תלות מוחלטת. איך אפשר? איך אפשר לצאת נגד זה? איך אפשר להתעקש להיכנס לרפיח?

ואני אמרתי מה שאמרתי גם לידידי הנשיא ביידן: אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להיכנס לרפיח. אנחנו לא נשאיר שם ארבעה גדודים, אנחנו לא נשאיר רבע מהצבא הנאצי עומד על תילו, אנחנו לא נימנע מלהיכנס לברלין. אנחנו נעשה את זה כי אנחנו בדרך לניצחון המוחלט.

גבירותיי ורבותיי, במזרח – – –

אני אסביר?

תודה, אני אסביר. מה שביקשו מאיתנו זה להפסיק את המלחמה, אחרי שנכנסנו – בניגוד לדעתם של רבים – במהלך קרקעי, וכבשנו את העיר עזה, נכנסנו לשיפא, נכנסנו לח'אן יונס, עמדנו להיכנס לרפיח – –

– – אמרנו לנו: תעצרו.

הנשיא ביידן וכל הקהילה הבין-לאומית, וגם רבים כאן. אמרנו לנו: תעצרו, מספיק, אפשר לסיים את המלחמה, צריך להתפשר. צריך להבין, אי-אפשר לנצח את חמאס, אי-אפשר להשמיד את הרעיון, זה מה שצריך, ולא נקבל חטופים.

אחרי שאמרו לנו את כל זה – – –

אחרי שאמרו לנו את כל זה, נתתי את ההשוואה ואמרתי: תארו לכם שבעלות הברית, אחרי שהן פלשו לנורמנדי, נכנסו לצרפת, נכנסו לגרמניה, כבשו, טיהרו 80% מגרמניה, היו אומרות: בואו נעצור, נשאיר 20% מהצבא הגרמני על תילו ולא ניכנס לבונקר של היטלר בברלין; זה בסדר, אפשר לסיים את המלחמה עכשיו. ובכן, זה דבר שלא היה מקובל עליי, ועמדתי מול כל הלחצים הללו, והינה, נכנסנו.

כי התשובה היא שבמזרח התיכון מעריכים את החזק והנחוש ולא את החלש והרופס.

וראו זה פלא – – –

וראו זה פלא, צה"ל מפליא את מכותיו וחמאס מתחיל להתגמש – אגב, אני גם בדרך לארצות הברית, לדבר בפעם הרביעית בפני שני בתי הקונגרס, להיפגש עם הנשיא ביידן ועם אחרים.

אמרו לנו שהחמאס לא יתגמש, שהגענו לגבול היכולות שלנו. אמרנו לנו שחמאס לא יסכים לשחרר חטופים בלי שנסכים מראש לסיים את המלחמה. אבל פתאום הוא מסכים. אמרנו לנו שהוא לא יסכים, שהוא ידרוש שהמשא ומתן יימשך לעד. אומנם הוא יוותר על כך שנצהיר מראש שאנחנו לא מסיימים את המלחמה, אבל בפועל הוא ידרוש מאיתנו להישאר במשא ומתן עד להודעה חדשה. ופתאום, תחת הלחץ והמכות, פתאום גם בזה הוא מתגמש.

ועכשיו אומרים לנו שהוא לא יסכים שנישאר בציר פילדלפי ושנמנע העברת נשק ממצרים, שהוא לא יסכים שנמנע כניסת מחבלים ואמל"ח לצפון הרצועה, שהוא לא יסכים שנמקסם את מספר המשוחררים. ואני אומר לכם, ככל שנתמיד בלחץ, הוא יוותר יותר ויותר.

וזאת הדרך היחידה לשחרר את הבנים ואת הבנות, את הנשים ואת הגברים, את הצעירים ואת הקשישים, את החיים והחללים. אני חושב שאם זה היה תלוי בכם, באופוזיציה, באולפנים, בלשעברים – –

– – אתם כבר הייתם נכנעים מזמן, אתם היית מסיימים את המלחמה. הייתם מקבלים את התנאי הזה – –

– – בלי חיסול מפקדים, בלי שליטה ברפיח ובציר פילדלפי, ומוחמד דף היה מסתובב כמנצח.

אתם, במקום להטיל עליו פצצה, הייתם נותנים לו הסכם גז בעזה, בדיוק כפי שעשיתם לנסראללה בלבנון.

ככה לא מנצחים במלחמה, ככה לא מנהלים משא ומתן.

אנחנו נחושים לנצח במלחמה.

אנחנו נחושים להחזיר את כל חטופינו, והמפתח הוא לחץ, לחץ ועוד לחץ.

ואני רוצה לשתף אתכם בשני סודו: 1. הלחץ שאני מדבר עליו צריך להיות מופנה לסנוואר ולא לראש ממשלת ישראל; הדבר השני, הלחץ שלכם עליי לא יעזור. רוח העם וגבורת הלוחמים מאמינים בדרך שאנחנו מובילים.

הדרך שלכם היא גם להפסיד במלחמה וגם להפקיר את רוב החטופים לגורלם המר.

אני נחוש לשחרר את כל החטופים וגם לנצח את המלחמה.

זה הניצחון המוחלט. ועכשיו, לפני שאגיד – – –

לפני שאגיד את מילת הסיום – – –

לפני שאגיד את מילת הסיום, אני רוצה להגיד משהו על ועדת החקירה – הממלכתית, הלאומית, איזו שתרצו.

הגיע לידי מכתב שכתב הדוכס מוולינגטון לממשלה בלונדון. הם שלחו ועדת חקירה. הוא היה בספרד, בדרך לפורטוגל, נאבק בנפוליאון, בדרך לווטרלו. ועדת החקירה נשלחה וביקשה ממנו לתת דיווח מדויק על מספר האוכפים לסוסים שהוא משתמש בהם, על מספר יריעות האוהלים, על מספר קבוצות האוהלים – –

– – והוא השיב: אני מאוד מעריך, אני מאוד מעריך את – –

– – אני מאוד מעריך את הבדיקה הזאת, אני מאוד מעריך את הבדיקה הזאת, ואני רוצה לדווח לכם שיש באמת מחסור של כך וכך ליש"ט בגדוד אחד. אנחנו נחפש את זה עד תום.

והוא אמר: יש גם שאלה של צנצנות ריבה בגדוד אחר שעדיין לא הגענו למיצוי האמת לגביהן, אבל אני מבקש – –

– – מכם, מכובדיי – –

– – להחליט בין שני דברים, בין שתי משימות – –

– – האם אתם רוצים שאני אתעסק עכשיו במענה לצבא הפקידים שלכם – –

– – או האם אתם רוצים שאני אנצח את נפוליאון? תחליטו. אני לא יכול לעשות את שניהם בבת אחת. ובכן, אני רוצה עכשיו לנצח את החמאס, ויהיה לנו זמן לבדוק את כל צנצנות הריבה וגם דברים אחרים בהמשך.