קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היו"ר. חבריי חברי הכנסת, השר לביטחון לאומי הגיבור שלנו, האם תואיל בטובך לשבת בכיסא הממשלה, או שאתה תמשיך להיות ספון בפינה ותפחד שידברו אליך ויטיחו בך את האמת? אני מניח שתישאר בפינה, כי זה מה שאתה: חזק בטוויטר, חזק בדיבורים, פחדן בחיים.
אז אני אשאל אותך בצורה הכי פשוטה שיש: איך אתה ממשיך לחיות עם עצמך? איך אתה חי עם עצמך עם מה שקורה במדינת ישראל – עם העלייה הדרמטית בפשיעה, עם הנזק האדיר למשטרה, עם העובדה שכל דבר שנגעת בו – נכשלת? האם זה גורם לך לומר לעצמך: אני אנסה יותר, אני אשתפר? או פשוט אולי כבר מתישהו תחוס על עם ישראל ומדינת ישראל ותרים ידיים? אני לא מצפה לתשובה, כי כל פעם שמישהו אומר לו את האמת הוא בורח. הוא גם ניסה להחליף ולא להיות שר תורן בשביל לא להיות במליאה כשאני מדבר, אבל מה לעשות, לפעמים אנחנו נפגשים והוא שומע את האמת.
אני שמח להיות פה, להיות הפה של הציבור במדינת ישראל, כי זה מה ש-90% מהציבור חושב עליך; ה-10% האחרים עדיין לא סגורים על עצמם, הם עסוקים בכל הפליק-פלאק טוויטר שלך, שלא שווה כלום. אני רוצה, לסיום, לומר לך משפט אחד: שמעתי מה שאמרת על ראש הממשלה, שמעתי מה שראש הממשלה אמר עליך – אני מסכים עם שניכם.
ועכשיו, חברים, ברשותכם, אני רוצה להקריא לכם מה אמר ראש הממשלה נתניהו מול חיילים של נצח יהודה: אני רוצה לספר לכם על סבא שלי – סבא שלי, שאומרים שהוא נצר לגאון מווילנה. הוא היה תלמיד ישיבה מבריק, עילוי גדול, גדול מאוד. יום אחד הוא עמד בתחנת רכבת באירופה, בשלג – – –
אני מקריא נאום של נתניהו. חכה, אני עכשיו מחזיר לי 20 שניות על השאלה.
כן, אני יודע. אני אעשה את זה שוב.
לא, אדוני, אני עוד פעם אומר: אני מקריא נאום שנתניהו אמר מול חיילים של נצח יהודה. תקשיב, חבר הכנסת אזולאי, ראש הממשלה נתניהו אמר את זה מול חיילים של נצח יהודה, אולי זה ייתן לכם פרומו קדימה לחוק הגיוס: אני רוצה לספר לכם על סבא שלי – סבא שלי, שאומרים שהוא נצר לגאון מווילנה. הוא היה תלמיד ישיבה מבריק, עילוי גדול, גדול מאוד. יום אחד הוא עמד בתחנת רכבת באירופה, בשלג, וראה קבוצה של חוליגנים, שבאו, ראו תלמידי ישיבה, הוא ואחיו הצעיר. הוא אמר לאח שלו הצעיר: תברח. הוא ניסה לעצור אותם. הם היכו בו באלות: ז'יד, יהודי. הוא שכב שם בשלג. הדם שלו, עם הבוץ והשלג, הוא לא ידע אם הוא יחיה. באותם רגעים הוא אמר לעצמו, כך הוא סיפר יותר מאוחר: אוי לבושה, בני המכבים, צאצאיו של דוד המלך, כך הם מתבוססים בבוץ בלי יכולת להגן על עצמם. אם אחיה, אקח את משפחתי, ואעלה לארץ ישראל, שם נקים צבא ומדינה. הוא היה תלמיד ישיבה, גאון גדול. הוא לא ראה בזה שום ניגוד. איך העם היהודי יכול להתקיים אם אין לו אמונה, ואם אין חרב ביד? מה, חסרים לנו שונאים? האמונה היא הכרחית, וגם החרב הכרחית. כך עשו אבותינו. אנחנו קוראים עליהם בספרי הקודש. לא ראו שום ניגוד בזה, להפך.
משפט אחרון, אדוני: איך נגן על עם ישראל? איך נגן על תורת ישראל? כוח האמונה בוודאי. אבל צריך להחזיק בחרב, בחרב דוד.
זה מה שאמר ראש הממשלה נתניהו מול חיילים חרדים, ואמר: אני רואה שינוי ביחס של החברה החרדית כלפי צה"ל. אני חושב שצריך לגייס הרבה יותר ולשמור על אורח החיים, בדיוק כמו שעושה נצח יהודה. חסרים יותר מדי חיילים בצבא – –
– – לשמחתי, יש כמה חברי כנסת בקואליציה שהולכים להפתיע את עם ישראל. תודה רבה.
562 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.