הצעת חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (הוראת שעה – חרבות ברזל) (דייר ממשיך מיוחד), התשפ"ד–2024

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אתמול ראינו מנהל בית הספר הגימנסיה הרצליה בתל אביב מנסה למנוע מתלמיד להניח תפילין, תוך שימוש בכוח פיזי. ביום שני בוטל טקס הפרשת חלה למען נעמה לוי, שנחטפה – – –

אני מתחיל שוב, אדוני היושב-ראש. אתמול ראינו את מנהל בית הספר הגימנסיה הרצליה בתל אביב מנסה למנוע מתלמיד להניח תפילין, תוך שימוש בכוח פיזי. ביום שני בוטל טקס הפרשת חלה למען נעמה לוי, שנחטפה על ידי חמאס, בבית הספר שבו היא למדה, ברעננה. לו היה הדבר מתרחש במדינה אירופית, הדבר היה נרשם כעדות לעלייה באנטישמיות במערב. משרד החוץ, ואף אני הקטן, כיושב-ראש השדולה למאבק בדה-לגיטימציה והאנטישמיות, היינו דורשים הסברים. הנחת התפילין, אגב, הייתה מחוץ לכותלי בית הספר.

ואני רוצה להקדיש למנהל הגימנסיה הרצליה – שמתברר שיש לו בעיות קשות עם מורשת ישראל – את השיר הציוני המפורסם "פה בארץ חמדת אבות". שיר שנכתב בשנת 1912 בגימנסיה הרצליה עצמה, בעקבות פנייתו של המנהל דאז חיים בוגרשוב, שפנה אל המורים דושמן וקרצ'בסקי בבקשה שייצרו שיר לכת עברי, שאותו ישירו התלמידים בעת טיוליהם בארץ ישראל. השניים נענו לבקשתו וכתבו את מילות השיר. השיר נעשה אהוד מאוד ביישוב העברי בארץ ישראל. יוסף קלאוזנר תיאר את הצלחת השיר: "זו השירה, שנתפשטה עתה בארץ ישראל יותר משירת 'התקווה'". ברבות הזמן הפך השיר לסמל ציוני מובהק. אז תקשיב טוב למילים, מר דגני, יחד עם כל היהדותופובים. אלו המילים של השיר: "פה בארץ חמדת אבות / תתגשמנה כל התקוות, / פה נחיה ופה ניצור / חיי זוהר חיי דרור. / פה תהא השכינה שורה, / פה תפרח גם שפת התורה".

היו מנהלים פעם, אדוני היושב-ראש, בגימנסיה הרצליה תל אביב. ועם זאת, ברוך השם, גם אם המנהלים שכחו את הדרך, אני שמח לראות שלפחות יש תלמידים שממשיכים את הדרך. המורשת של העם הזה והזהות שלו חיות ובועטות; הן מאחדות את העם סביב זהותו; הן מעניקות לו את האמונה בצדקת הדרך, הדרושה כל כך מול הקמים עליו לכלותו. הזהות היהודית חיה ובועטת בקרב הצעירים, בקרב הלוחמים, בקרב האזרחים, ובקרב התלמידים, שלא מרכינים ראש בפני מחנכים חסרי חינוך.

ולכל היהדותופובים: על אפכם ועל חמתכם, פה תהא השכינה שורה. תודה רבה.