קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, כבוד יו"ר הישיבה. אני רוצה דווקא לפתוח ולספר היום על מיה גורן, זכרה לברכה, שנחטפה מקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר וגופתה מוחזקת בעזה עד היום. אני חושבת שמה שמסביר הכי טוב מי היא הייתה הוא המילים שכתבו ילדיה של מיה, ולכן בחרתי להביא אותן לכאן: "אימא שלנו לא הייתה אוהבת את זה. היא לא הייתה אוהבת שכותבים עליה בכל מקום 'הגננת המיתולוגית'. היא אישה פשוטה, דואגת ואוהבת בלי סוף אותנו, הילדים שלה, ואת ילדי הקיבוץ, שבהם טיפלה במסירות רבה. היא לא הייתה אוהבת שאנחנו מדברים עליה בכל ערוצי התקשורת, שתמונות שלה מפוזרות ברחבי הארץ והעולם. היא הייתה מבקשת מאיתנו להפסיק לדבר עליה, כי היא פחות חשובה כרגע, ושנתמקד בחטופים החיים, שנפעל למען הילדים שאביהם עדיין בעזה. אימא שלנו רק רצתה לסדר את הגן לשבוע המתקרב, לא הגיע לה לסיים את חייה ככה, והכבוד האחרון שניתן לתת לה הוא להחזיר אותה הביתה, לניר עוז, שתיקבר ליד בעלה, ליד אבא". מילים כל כך יפות ואציליות. וזה הרגע להגיד: מדינת ישראל הפקירה את מיה ואת משפחתה. ילדיה נותרו יתומים. המעט שהם מבקשים הוא שגופתה תושב הביתה, לניר עוז, להיטמן למנוחת עולמים ליד בעלה אבנר גורן, זכרו לברכה.
וחובה גם להזכיר את החיים. את מיה הצנועה, טובת הלב ואוהבת החיים כבר לא ניתן להשיב. אך המעט שהמדינה יכולה לעשות הוא להשיב הביתה את כל החטופים שעוד ניתן להציל, אלו שכבר יותר מ-80 ימים בשבי. אין להם זמן לבזבז. מגיע להם לשוב הביתה. מדינת ישראל חייבת להם את זה. כל יום שהם עוד בשבי הוא עוד מחדל. הם חייבים לשוב אלינו.
אני מקווה שהדבר הנכון ייעשה בהקדם. בנושא הזה אסור שתהיה מחלוקת, אלא רק חובה מוסרית של אומה, אומה חפצת חיים שיודעת מהי המצווה הגדולה ביותר של פדיון שבויים. תודה.
277 מילים של נעמה לזימי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.