קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש – מירב, סליחה, אני רוצה מאוד שיושב-ראש ועדת החוץ והביטחון יקשיב, כי זה חשוב. לא התכוונתי לגזול זמן מהכנסת – על החוק הזה יש לנו קונסנזוס מקיר לקיר. אגב, זה לא מהכנסת הזאת, זה הרבה קודם, הרבה קודם הפוזיציה – הקואליציה היום והאופוזיציה דאז התנהגו אחרת. שזה יישאר על המצפון שלכם.
אבל פה, תראו את האבסורד. חבר הכנסת פורר דיבר עכשיו על מקרה מסוים. במה אני מטפלת? פרצה המלחמה, אנשים גויסו למילואים, אבל הוא למשל התחתן עם בחורה מחו"ל. כדי להסדיר מעמד, אתה צריך לבקר מדי פעם במשרד הפנים. קובעים לך תור שנה קדימה, ואז, כדי לקבל מסמכים, כדי לקבל מעמד, אתם צריכים להגיע לשם להוכיח זוגיות ולעשות את זה ביחד – אתה בטח מכיר את זה, יולי. ואז הגבר במילואים, על סמך האזרחות שלו האישה אמורה לקבל את המסמכים ואת ההכרה – אותה לא מקבלים. ואז המשפחה מפורקת – הגבר במילואים, משרד הפנים לא מוכן לקבל אותה לבד, כביכול זה לא על פי הנוהל, ואז אין מעמד, הכול נתקע, והתור הבא יהיה בעוד שנה. ככה אנחנו מתנהלים כלפי אזרחים.
אז אנחנו יכולים לדבר פה גבוהה-גבוהה על איך אנחנו אוהבים את אנשי המילואים ועד כמה הם חשובים לנו וכמה מגיע להם, אבל כשצריך להסדיר את מעמד המשפחה – דבר בסיסי, ברור, נכון, התור נקבע שנה מראש – את משרד הפנים זה לא מעניין. ואז מה המצב? הוא במילואים, נלחם, אנחנו פה, כולם גאים; אשתו סוג ב' במדינה, כי אין לה את המעמד, לא מוכנים לקבל אותה לבד, כי היא קשורה לבעלה או לבן הזוג שלה, ואז החיים נתקעו. יש לזה השלכות גם על כסף, גם על עבודה, גם על מעמד הילדים – המון. אלה החיים שלך.
גם המקרה שפירט עכשיו חבר הכנסת פורר – זה עוד מקרה. היום בעוד כמה שעות תהיה ההלוויה של החייל הבודד שנהרג בעזה. בטח יספרו שם עד כמה הוא היה ציוני ועד כמה הוא היה גיבור, והכול נכון, אבל כדי לקבל את ההוקרה ואת הזכויות אתה צריך פשוט למות. שם ידברו יפה וגם בשפה גבוהה, אבל סביר להניח שאם החיים היו נמשכים והוא היה מתחתן, היו עושים לו בירור יהדות והיו מחטטים לו במסמכים, ואם הוא היה מתחתן עם בחורה מחו"ל, היו מוציאים להם את הנשמה. אז אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו מתייחסים לאזרחים שלנו.
חבר הכנסת יולי אדלשטיין, את הנקודה הזאת אולי כדאי לך להעלות בתור יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. המשפחות של אזרחי ישראל שמשרתים במילואים והם צריכים לסדר – אתה מכיר את הנושא הזה, בטח גם אתה נתקלת בזה – זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת.
בזמן שנשאר לי – עד כמה המילואימניקים הם חלק מהעם שלי. אני אספר סיפור קצר: קרה לי משהו בבית, נזילה קטנה. יש לי קבלן שעשה לי שיפוץ, ואני מאוד מעריכה. רבנו בשיפוץ, אבל אני מאוד מעריכה אותו. התקשרתי: איפה אתה, רומוץ'? במילואים. מה קרה לך? יש לי נזילה בבית. תעזבי, אל תגעי, כי עדיף לא לגעת. ביום שישי בדרך הביתה אני אקפוץ לסדר לך. אני אומרת: לא נעים, בן אדם במילואים, ילדים, משפחה, עסק – אגב, יש לו עסק, הוא קבלן, הוא לא שיפוצניק, הוא לא מקבל שום דבר מאף אחד; מה שהוא מרוויח זה מה שהוא מכניס. ביום שישי בצוהריים הוא מתקשר אליי: יוליה, אני בדרך אלייך. אמרתי: לא נעים, כאילו, סע הביתה – לא לא לא, הבטחתי. זה מה שיש לנו, אלה המילואימניקים שלנו, אלה הגברים שלנו, גם נשים. אלה אבות, אלה משפחות, זו מחויבות מטורפת. הוא יכול לסרב, הוא בן 40, אפילו יותר, אבל הוא הלך לשם כי הוא רצה, הוא התנדב. עכשיו הוא מלמד את הצעירים את מה שהוא עושה, כי בלעדיו – הוא עושה משהו מסוים בתחום שלו – ועוד יש לך זמן לחשוב על נזילה שלי בבית ולבוא אליי ולטפל ולעשות, ואפילו לא לקחת כסף, כאילו, בקטנה.
זה העם שלנו. אני כל כך מלאה בגאווה, בכבוד, באהבה, בהערכה, אבל בסוף אנחנו כמדינה לא מחזירים להם, לא מחזירים להם את הטובה הזאת, את המחויבות שלנו, בגלל הביורוקרטיה, בגלל הסכסוכים, בגלל חוסר היכולת שלנו להסתנכרן. כל דבר שנעשה לא יהיה מספיק עבור אזרחי ישראל שהיום מגינים עלינו בגבולותינו.
משפט אחרון: סיפרתי לו שהייתה לי חוויה מטלטלת אישית, שהייתי באותו יום גם בהלוויה ובשבעה, ואחר כך קפצתי עם הבת שלי לקנות בגדים, כי פתאום מתברר שאין לה איזה חולצה לבית הספר. ואני אומרת לרומן: תקשיב, לא נעים לי, כאילו, פה הלוויה, פה שבעה, פה מילואים – ופתאום בקניון מוזיקה ואנשים מבלים. הוא אומר: יוליה, בדיוק בשביל זה אנחנו שם. זה התפקיד שלנו, כדי שאתם תוכלו ללכת למסעדות, תוכלו ללכת לקניון ותוכלו לחיות. בשביל זה אנחנו שם. יש לנו אזרחים שאין מילה אחרת חוץ מלהיות גאים בהם. תודה רבה.
736 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.