קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת – גם אני מצדיעה לכם. הייתי מורה חיילת, זה לא נחשב כל כך, אבל גם זה היה חשוב.
הייתי עתודאית בכלל, אז אמרו לי: או קצין חינוך ראשי או יחידת מורות. הייתי ביחידת מורות – לא מצטערת. חוזרת בי.
אני חושבת שזה גם קשור אליכם. קראתי במעריב את המאמר של מאיר עוזיאל והחלטתי שאני מקריאה לכם אותו, חבריי חברי הכנסת – "המעיל כמשל". התרבות הישראלית נשלטת על ידי תרבות עם מסר פוליטי. המסר הפוליטי השולט בנו היום הוא הטלת ספק – הטלת ספק בצדקת הציונות, הטלת ספק בכלל במדינה שלנו כמדינה יהודית. אלו הכללים. זה חינוכי, זה טרנדי, זה טוב ליצוא, זה על פי ההוראות של מפקחי האלגנציה, זה על פי דרישות הקהל הצורך תרבות עם מסר פוליטי.
אבל זה רע. הגענו לדרגה שבה הספק הפך לעובדה והאמת – למשהו מפוקפק. הגענו למצב שבו הספק הוא אקסיומה, וזה מעוות, וזה מזכיר את הסיפור הבא: יום אחד – מורה נשארת מורה – הלך אדם בקור הנורא, אבל היה לו מעיל שהוא הצליח לרכוש בעמל רב ובקורבנות גדולים. פתאום הוא התחיל להרהר, בעודו הולך, ונזכר שפעם הוא ראה על שרוול המעיל כתם קטן, והכתם הזה התחיל להציק לו במחשבותיו והשתלט על מחשבותיו כל כך, עד שהוא הביט על המעיל בשאט נפש, ובסוף הוא הסיר את המעיל. אבל כשכוחות ההצלה הגיעו עם שמיכה מזהב בניסיון להחיותו ממוות מקור, הוא גמגם לפני בשפתיים רועדות משהו שכבר אי-אפשר היה להבין, ואז הוא אמר: איפה המעיל שלי? מה עשיתי למעיל שלי?
אז אני מאוד מקווה שלא נעשה למדינה שלנו מה שהוא עשה למעיל. המדינה הזו יקרה לליבנו, הציונות והזהות היהודית שלנו והערכים שעליהם גדלנו, ועליכם, שאתם שומרים עלינו. תודה.
271 מילים של קטי קטרין שטרית. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.