ציון יום ההוקרה לכוחות ביטחון הפנים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, אדוני השר – שני שרים – רבותיי השרים, סגן השר יואב סגלוביץ', חברתי מירב בן ארי, יושבת-ראש הועדה – אני מברך אותך על היוזמה המדהימה הזאת של היום הזה – אורחים נכבדים, אנשי כוחות ביטחון הפנים, אני רוצה לספר לכם שני סיפורים: האחד מאוד אישי, שקרה לי ממש לפני שבוע. יש לי שכן שוטר, ואנחנו רואים אחד את השני בדרך כלל בכניסה לבית, נכנסים ויוצאים, נכנסים ויוצאים. פתאום אני רואה אותו עם יד בגבס. אני אומר לו: מה קרה? ואז הוא אומר לי כלאחר יד: אה, הפס"ד – והמשיך בשגרה. וזה בעצם כל כך צרם לי, אמרתי: אנחנו חיים את היום-יום שלנו, ויש אנשים שכל יום, כל יום, מסכנים את החיים שלהם כדי שאנחנו נוכל לחיות. אנחנו כמובן רואים בתקשורת, נחשפים לסיפורי הגבורה של השוטרים – שני הסיפורים האחרונים, כמובן, של נעם רז, זיכרונו לברכה, ואמיר ח'ורי, זיכרונו לברכה – אבל יש גם שוטרים ושוטרות שקופים, שאנחנו לא רואים אותם.

אני רוצה לדבר רגע על מוקד 100. מוקד 100, שמקבל כמות בלתי סבירה של שיחות, שרובן לא דורשות איזושהי פעולה, ובתוך השיחות האלה השוטרים והשוטרות צריכים לזהות את הנקודה שבה צריכים לפעול. אני רוצה לדבר על שוטרת אחת שקוראים לה עדן בן שמעון, היא משרתת במחוז מרכז, שהצליחה לזהות את מצוקתה הנפשית של אישה שהתקשרה למוקד 100. דמיינו לכם, יום שישי, 03:00, היא מקבלת שיחה, ובצד השני יש אישה בוכה ומפוחדת, אבל מסרבת להזדהות ומסרבת להגיד איפה היא נמצאת. אז עדן השוטרת לא מוותרת: 17 דקות שיחה – 17 דקות שיחה איתה, היא מפעילה את כל האמצעים שצריך כדי לאתר אותה ושולחת לשם ניידת. השוטרים מגיעים לדלת של הבית, מצלצלים, דופקים בדלת – לא פותחים. הם פורצים פנימה ומזהים, רואים אישה מדממת וממש מצילים את חייה. אני בטוח שיש אין-ספור סיפורים כאלה כל יום, כל היום, כל שבוע, ואת זה אנחנו לא תמיד רואים ולא תמיד מעריכים, והרבה פעמים מקבלים את זה כמובן מאליו. אבל אותם שוטרים ושוטרות משלמים מחירים כבדים כל יום בשבילנו. הם לא רואים את המשפחה, כמעט לא מבלים עם חברים. כשכולנו מבלים בחג, הם עובדים.

הרבה פעמים הם "זוכים" לגידופים וקללות, ולפעמים גם למכות, אבל כשאנחנו ישנים בלילה – הם במשמרת, וכשאנחנו עם הילדים – הם אלה ששומרים עלינו, וכשאנחנו במצוקה – הם הראשונים שאנחנו מתקשרים אליהם.

עבור אותם שוטרים ושוטרות לא באמת קיימת הפרדה בין אירוע פח"ע לאירוע אזרחי. זאת אומרת, יכול להיות מצב שבבוקר הם מתמודדים עם יידוי אבנים בשייח' ג'ראח, ושעה אחר כך הם צריכים לתת מענה לילד בן שש שהלך לאיבוד או לסבתא בת 90 שנשדדה, ובעוד שעה יש סגירת אזור בעקבות איזשהו אירוע. בסופ"ש מקפיצים אותם לירושלים לתגבור בפעילות בהר הבית, אבל ביום ראשון הם צריכים לקחת את הילד שלהם בבוקר לגן או לבית הספר, לעשות את זה בחיוך ובשלוות נפש.

כדי להגיע לשלוות נפש של עובד ועובדת בארגון, צריך להשקיע בארגון. צריך להשקיע משאבים, לטפח עובדים, לחזק אותם, לתת להם כלים, ליווי, השכלה, השתלמות, ליווי פסיכולוגי ומנוחה. כדי שהשוטרים יקבלו מנוחה צריכים לגייס עוד שוטרים; כדי לגייס עוד שוטרים צריך לשפר את התנאים של המערכת, כל הזמן. במשך השנים, משטרת ישראל – כל מערך ביטחון הפנים היה מורעב והתנהל בחוסר תקציבי משווע. אני שמח לומר לכם, חברים, שאנחנו בממשלה הזאת מתקנים את זה. רק למשטרת ישראל הוספנו 1,000 תקנים חדשים של שוטרים ו-770 מיליון שקלים. אצלי בוועדת הכספים כמעט מדי שבוע אנחנו מאשרים העברות תקציביות של מאות מיליונים לכל מערך הבט"פ כדי לעזור להם להתמודד עם גל הטרור והאתגרים הנוספים שיש – ויש כל הזמן, יש כל הזמן חדשים.

אני רוצה להצדיע לכם, שוטרי משטרת ישראל, לוחמי האש וסוהרי שירות בתי הסוהר, ולכלל האנשים שעוסקים בהגנה על האזרחים והאזרחיות של מדינת ישראל. תודה רבה לכם מכל הלב.