ציון יום ההוקרה לכוחות ביטחון הפנים

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני יושב-ראש הכנסת. תודה לך, שהיית היוזם של היום הזה עוד בכנסת העשרים. אני ממשיכה את הדרך שלך בגאווה גדולה. תודה שהגעת, שכיבדת את אנשי כוחות ביטחון הפנים, אתה וחברי וחברות הכנסת. ראיתי נוכחות מרשימה ומיוחדת שלא ראיתי הרבה זמן במשכן, של קואליציה ואופוזיציה. אז תודה לכל מי שהגיע.

אני החלטתי, בנאום שלי במליאה, פשוט לקרוא טור שקראתי בתחילת השבוע בעיתון ידיעות אחרונות. כתבה אותו דנה ספקטור, אבל הקרדיט מגיע לאיש כוחות ביטחון הפנים שביקש להישאר בעילום שם. יואב, תשמע.

לא יודע על מה נעם רז, זיכרונו לברכה, חשב כשהוא חטף את הכדור, אבל הוא היה בסוף פעילות, אז אולי הוא פנטז על אייס ארומה, אולי הוא חישב את השעות עד כניסת השבת – נסיעה, תחקיר, מסדר ציוד, מנחה, מקלחת. מה שבטוח זה שנעם ידע שהוא עומד למות. הוא יודע את זה כבר 30 שנה, שכל רגע הוא הרגע האחרון, שמחר הוא תוכנית, אבל תוכניות טיבן להשתנות. סכנת חיים תמידית זה משהו שאי-אפשר להבין אותו ואת מה שהוא מוציא ממך כבן אדם. זה כל רגע, כל שנייה: נער שיקפוץ עליך מאחורי עמוד עם סכין; מזדה לבנה שמתקרבת אליך מהר מדי כשאתה מחכה לאוטובוס; כדור בגב כשאתה מתלבט בחנות – כל הזמן, כל רגע. ביום-יום אתה קצת שוכח שזה הרגע האחרון, אבל התת-מודע תמיד עובד, וגם אם אתה שוכח, הוא זוכר. אז אתה חי כל רגע כאילו הוא האחרון. וכשאשתך מזמינה חופשה לאוגוסט, משהו בראש שלך אומר: הלוואי, כי אתה מת לחיות עד אז, להיות עם הילדים נטול דאגות על איזה חוף ים. ועד שאוגוסט יגיע תמות עוד אלפי מיתות קטנות. בכל פעם שמישהו יתקרב אליך ברחוב תמות, כי אולי יש לו חגורת נפץ. ומי שמסתכל מהצד לא יבין למה נדרכת בכלל, למה שרירי הבטן שלך התכווצו, מוכנים לספוג. גם כשתשב עם אשתך במסעדה, עם הפנים לכניסה – תמיד עם הפנים לכניסה – מגע המתכת הקר על המותן יזכיר לך שאם מישהו נכנס לכאן עכשיו עם מבט עקום אתה קם, ואולי זאת כוס היין האחרונה שלך בחיים.

אלפי אנשים חיים בינינו ככה את הרגעים האחרונים שלהם; אלפי אנשים שנשפטים ממשרדים – רואים את מה שהם עושים רק דרך מסכי ה-HD. כמה קל זה לשפוט מישהו שהרים אלה בלי להבין שבפעם הקודמת, כשהוא לא הרים אותה, חבר שלך חטף בלוק לראש; כמה קל זה לדרוש ממנו להיות סבלני כשגם אתמול הוא עמד באותה פינה מול אותו מפגין אלים, וגם שלשום, וגם לפני חמש שנים. הפלזמות משוכללות, אבל הן לא מעבירות לסלון המעוצב את השחיקה, את הפחד, את הכאב. אנחנו כועסים עליהם תמיד, יודעים לעשות את העבודה שלהם הרבה יותר טוב מהם, ומצקצקים לעיתים כשרואים אותם על המסכים.

הם החברים שלנו, אנשי כוחות ביטחון הפנים כולם. שומרים לנו על הגב. אתם לא רואים אותם, אבל הם כל הזמן מחזיקים ידיים, יוצרים סביבנו טבעת בלתי נראית ומחייכים כשהם רואים ילדים משחקים בים, כי כמו שאמר ח', מפקד הימ"מ, שהדליק משואה – זה הניצחון. אנחנו כועסים עליהם ושונאים אותם, ומאוכזבים כשהם מפסידים, אבל שוכחים שהם לא מפסיקים למות בשבילנו הרבה לפני שהם חיים בשביל עצמם.

בא לי להגיד שהם לא צריכים תודה, כי הם לא; הם בחרו וממשיכים לבחור בכל בוקר מחדש. אבל סובלנות, הבנה וגם חיוך מדי פעם יעזרו. יעזור אם בפעם הבאה שתראו משהו בטלוויזיה, לא תמהרו לשפוט אותם לכף חובה; שנבין שיש הקשר, גם אם אנחנו לא רואים אותו או לא מודעים אליו. יעזור אם נבין שהכוונה באמת טובה. תמיד. גם כשנדמה שלא. הם פה איתנו. בואו לא נחכה שימותו כדי להיות איתם. תודה רבה.