קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
הנושא הוא עלייה, אבל אני דווקא רוצה לדבר על הירידה. הירידה – אתה יודע במה? בכל מה שקשור למערכת החינוך שלנו. כאשת חינוך צדה את עיניי כתבה של פרופ' אריה אלדר, שקראתי לפני שבוע, ופשוט הזדעזעתי כמה שכל מילה ומילה שם היא חקוקה בסלע.
כולם זוכרים שלפני שבועיים וקצת יותר הזכרנו את ששת מיליוני היהודים שנרצחו באירופה בידי גרמנים ועוזריהם, וכולנו עמדנו בצפירה, וכולנו זכרנו את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום העצמאות. וכולנו היינו – חגגנו גם את 74 שנות קיום המדינה וגם מאז שנחתמה מגילת העצמאות. אבל דעו לכם שבעוד מספר קטן מאוד של שנים תלמידי ישראל בוגרי מערכת החינוך הממלכתית שלנו לא יזכרו את הימים האלה. הם לא יכירו את ההיסטוריה הזו, כי בבית הספר היסודי מה שיהיה ויישאר זה רק הטקסים, זה מה שיישאר. גם בחטיבות הביניים אולי הם ילמדו עוד קצת משהו, ממש מנותק מיום השואה או יום הזיכרון או כל הימים האחרים, ואז, אם תשאלו אותי: אבל למה? אז אומר לכם משהו, כי חברת הכנסת השרה יפעת שאשא ביטון החליטה על רפורמה. רפורמה שבה אין לימודי היסטוריה, אין לימודי תנ"ך, אין לימודי אזרחות, אין לימודי ספרות. וזה למה? כי לא נבחנים לזה בבחינות הבגרות.
חברים יקרים, אני מגיעה מתחום החינוך. כשאתה לא נבחן, גם המנהל אומר: לא נורא, אולי נשים קצת דגש על הלימודים האחרים, שעליהם נבחנים, שזה אומר מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה – חברים יקרים, ברוכים הבאים למדינת ישראל שבה מגדלים רובוטים, רובוטים משוכללים, שזה לא משנה אם אתה מגדל אותם בישראל או מגדל אותם בארצות הברית, כי אף אחד מהם לא מכיר את הזהות היהודית, לא מכיר את המורשת, לא מכיר את הספרות היפה. ואם נסתכל על האירועים הנהדרים שקרו למדינה שלנו, וששווים וראויים שנלמד אותם, אז זה בלי הרצף ההיסטורי הזה הם אפילו לא יבינו את הנס הזה שנקרא מדינה יהודית, מדינת ישראל. הם לא יבינו את השורשים האמוניים, התרבותיים, ההיסטוריים, של עם ישראל, מאין צומחת בעצם מגילת העצמאות הזו. והם גם לא יוכלו לעמוד על עומקה ועוצמתה בלי ביאליק, בלי אלתרמן, עגנון, עמוס עוז, גרוסמן, איש מהם גם לא ידע כנראה דבר על הרוח הגדולה שנפחה בעצמות היבשות שבחזון יחזקאל. וגם על הנביא הזה, הם גם לא ידעו אפילו מיהו.
מערכת החינוך, כמו שאמרתי, תתרכז בלימודי מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית, בדיוק כמו שאמרתי, להפוך אותם לרובוטים. כבר התרגלנו לשרי חינוך שהם קצרי מועד, שבאים, משתוקקים מאוד להשאיר חותם, ואז הם מקימים רפורמה – כל אחד המציא רפורמה חדשה, שאחר כך גם מבוטלת. מבטלים אותה. זה שמחליף אותו בעצם מבטל אותה. והדוקטור לחינוך, לצערי הרב, הייתה צריכה לוודא שתלמידי ישראל ידעו את קינת דוד, את הרצל, נאום אלעזר.
זה מאוד מאוד חשוב, כי אתה צריך להבין, אדוני היושב-ראש, זה לא נאום שהוא ל-40 חתימות; זה נאום על קיומה של המדינה הזו. בעשורים האחרונים כל הזמן מנסים לחשוב איך להקל על העומס של התלמידים, והביאו את הסיבה של ביטול הבגרויות על ידי כך שאנחנו נקל – שחס וחלילה המטלות הלא-אנושיות האלה יהפכו את הילדים שלנו לנורא מסכנים.
רק משפט לסיום. אז מה שאני רוצה להגיד הוא שבמקום לשפר, במקום לשפר את המצב, בחרה יפעת שאשא ביטון לא לבחון, לא למדוד, לא לדרוש, לא להתאכזב, ובעוד עשור נעמוד כולנו כאן עם דור של בורים. חבל מאוד שהדברים האלה לא נופלים על אוזנם הקשבת של ראש הממשלה, ושל השר – שהייתי ראש המטה שלו, והגברנו את לימודי המורשת; אני כבר לא מצפה מגדעון סער לשנות את עורו, אבל לפחות שלא יפגע במדינה הזו.
552 מילים של קטי קטרין שטרית. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.