העלייה במקרי הטרור החקלאי ברחבי ישראל ובמיוחד בצפון הארץ, וגביית דמי חסות מבעלי העסקים ברחבי ישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, אדוני ראש הממשלה לשעבר, רבותיי חברי הכנסת, גבירותיי ורבותיי, אני מבקש לדבר כאן על נושא הפשיעה החקלאית. אבל לפני שאתחיל, ברצוני להגיד כמה מילים על החקלאות, כי אם לא נאמר מהי החקלאות, לא נבין לעומק את משמעותה של הפשיעה החקלאית.

המשימה הראשונה במעלה, לדעתי, של החקלאות במדינת ישראל היא ביסוס ההיאחזות בקרקע, בעיקר באזורי הפריפריה והגבול. האמירה הישנה שמיוחסת לטרומפלדור שבמקום שבו עובר התלם האחרון שם עובר הגבול, היא אמירה פשוטה, ברורה ובהירה, והחיבור שבין התיישבות, חקלאות וביטחון הוא חיבור מובהק. זה הדבר הראשון. הדבר השני, למדינת ישראל יש צורך בעצמאות, או לפחות בתלות מינימלית בכל מה שקשור כלכלית בנושאים החקלאיים. אז אנחנו לא יכולים לעשות הכול, אבל מוצרי יסוד רבים ראוי שנגדל אצלנו מסיבות ברורות. הדבר השלישי, יש לנו יכולת לספק מזון טרי לאזרחי ישראל. זה נכון מכל סיבה שהיא וזה גם קשור למחיר סביר.

הדבר הבא, אני רוצה להזכיר לכל חבריי שהחקלאות הפכה להיות אחד מהמקצועות המובילים בתוך מה שנקרא תעשיית ההייטק – האגריטק על כל היבטיו, בין אם מדובר על השקיה, בין אם מדובר על דישון, בין אם מדובר על השבחה. כמובן שנגזר מזה כל נושא המים, גם ההשבה וגם האגירה וכן הלאה וכן הלאה. כל הדברים הללו תלויים תלות גדולה בנושא החקלאות, כי אם לא יהיה בשביל מי לעבוד, אז באופן טבעי הדברים האלה לא יכולים לחיות ולהיות תלויים באוויר, ללא חקלאות. לכן חובתנו היא גם להמשיך ולפתח שדה ניסויים לטכנולוגיה חקלאית, ובתוקף זה – גם להיות מסוגלים לייצא למדינות רבות בעולם, כולל שכנות שלנו באסיה ובאפריקה.

תחום חקלאות הוא בסיס לכל מה שקשור לאיכות חיים. ללא חקלאות אין שטחים ירוקים. אחת הבעיות ואחת הרעות החולות בהרבה מקומות – דרך אגב, אתה רואה את זה במקומות שמדינת ישראל לא מקפידה עליהם, ותכף נדבר עליהם, כמו הנגב – היא שבשטחים שאמורים להיות שטחים פתוחים אתה רואה הרבה מאוד מבנים שמנקדים את השטח. המשמעות היא שהשטח הוא לא בנוי אבל הוא גם לא חקלאי. הוא נראה נורא וגם אין בו איכות חיים, חיים טובים. אני מציע לאנשים ללכת ולראות, למשל, מה קורה בסינגפור. מדינת אי קטנה, פעמיים הגודל של רצועת עזה, 600–700 קילומטר רבוע, אבל כשהעיר נגמרת היא נגמרת באחת, בבניינים גבוהים – הבניין האחרון בעיר הוא בניין רב-קומות – ומשם מתחיל שטח פתוח יפה להפליא שאין בו שום מבנה מיותר, הכול מאורגן. אתה נוסע שם וחושב שאתה נמצא במדינת ענק. למה? כי הדיכוטומיה בין הדברים – הגבולות מצוינים היטב. לכן אני מסיים את החלק הראשון באמירה מהציטוט הידוע של סמילנסקי, שאומר: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן".

עכשיו, בניגוד מוחלט, אני רוצה להביא בפניכם סיפורו של יונתן מרגי, חקלאי צעיר בשנות ה-30 לחייו מנווה מיכאל. נווה מיכאל, מי שלא יודע, נמצא בצד המזרחי של עמק האלה, ממזרח לנתיב הל"ה, פחות או יותר, סמוך לגדר ההפרדה. הוא עלה לקרקע לפני כשנה כחקלאי רועה, באישור, בצורה מסודרת. בחצי השנה האחרונה נשחטו בשטח של יונתן כ-11 פרות, נגנבו 30 עגלים, נגנב רצף של גדר באורך 2 קילומטר, ונגרם נזק כבד של מאות אלפי שקלים. האנשים המקומיים מספרים שכל הכפרים באזור, ויש כמה כאלה, חומדים את העדר של יונתן. אני אומר בזהירות, לפחות לפי הדיווחים שעברו, ככל הנראה המשטרה מכירה את הבעיה ומכירה גם את מי שגורם לנזק, גם את שמות חברי החוליה או החוליות ומקום מגוריהם. אבל מאיזושהי סיבה, בין אם זה סדר עדיפויות או סיבות אחרות, דבר לא נעשה בעניין, כי זה לא נמצא בעדיפות גבוהה והנזק הוא נזק גדול. האיש עלה לקרקע אחרי שש שנים של ביורוקרטיה, ואחרי חצי שנה של החודשים האחרונים הרצף הזה גורם לו לשאול את עצמו אם הוא נשאר בשטח או נוטש אותו. לכולנו ברור מי ישתלט על השטח כאשר הוא לא יהיה בו.

אני מצטט מתוך דבריו, כפי שאמר אותם: ממש בחודשים הראשונים אחרי שהקמתי את התשתיות התחילו הצרות. התחילו לפרק את הדברים. אחרי שהבאתי את העדר התחילו שחיטות בשטח של בקר, גנבות והרס של גדרות. בהתחלה אתה מסרב להאמין, עד שאתה קולט שזה יום אחרי יום. אתה חסר אונים. הפרות בשטח כל הזמן, ומספיק שאתה חוזר הביתה לשעה יש נזק, אין לזה סוף.

אני מכיר באופן אישי הרבה אנשים שבדיוק כמו שיונתן מעיד, עזבו את התחום בגלל פשיעה חקלאית. הסיכוי שהבן ימשיך את התחום שאבא שלו עסק בו נמוך מאוד, וספק אם יהיה בן אחר של מישהו אחר שיעשה את זה. הוא מוסיף ואומר: השקעתי פה את כל מה שיש לי, כלכלית, משפחתית, זוגית, הכול. זה כל כך כואב שאתה נהיה אפאתי, אתה יודע שאתה לא יכול לעצור את זה.

רבותיי, הסיפור הזה וסיפורים דומים לו חוזרים בכל רחבי הארץ כל יום, כל הזמן, והם התעצמו מאוד בשנה האחרונה. החקלאים משלמים מחיר ישיר, פרנסתם נפגעת עד למצב שהם נוטשים את השטח. אני מכיר באופן אישי. תראו מה קורה בעדרים סביב האזור שבו אני גר. היו פעם עדרים של אנשים פרטיים, רובם עדיין נמצאים, אבל הקיבוצים, למשל רמות מנשה, דליה, גלעד – נשארו מהם מעט מאוד, נשאר מעט מאוד מרעה. הם החזיקו אלפי דונמים – קילומטרים רבועים שלמים בכל השטח, ממערב וממזרח, בעיקר ממערב לכביש שש לכיוון רמות מנשה. השטח הזה, יש בו כרסום, ומי שנכנס אליו זו אוכלוסייה עוינת, בעיקר בחלק הדרומי שנושק לוואדי עארה.

ואני רוצה לומר לכם משהו על הפשיעה החקלאית, קודם כול בהיבט הלאומי. הפשיעה החקלאית היא המשכה של המלחמה על ארץ ישראל שבה אנחנו ניצחנו את האויבים שלנו לפני 74 שנים בקרבות במלחמת השחרור והחזקנו בשטח. אבל מי שלא הצליח בשדה הקרב מנסה ליצור עובדות חדשות בשטח דרך כיבוש שהוא כיבוש הקרקע, בין אם זה באמצעות בקר, בין אם זה דרך פגיעה בך. וכל מי שטוען שמדובר בפשיעה פלילית בלבד ומגלגל את עיניו לשמיים דומה לאותם אלה שלפני 100 שנה כשהיו פוגעים ביהודים היו אומרים: זה עניין פלילי, אין פה שום דבר לאומני. בסופו של דבר הציונות עמדה על דעתה, הקימה בשלב ראשון את בר-גיורא והשומר, ולאחר מכן את ההגנה ואת האצ"ל וכמובן את הגדודים העבריים, ובסופו של עניין – כוח מגן. כי הדברים לא היו פשיעה, הם היו משהו אחר. מה שקורה עכשיו הוא מאוד דומה, זה נכון בכל מקום, במיוחד בחלקים ניכרים בנגב ובגליל המרכזי, התחתון וגם העליון. אני רוצה לציין, לחיזוק דבריי: חלק מן האלימות לא נושאת למעשה שום רווח מיידי אלא הוא ניסיון לגרש את החקלאי היהודי ולהבהיר מי לשיטת הפושעים הוא בעלי הארץ. ככה מוצתים מתבנים ולולים, חממות, מבנים, מושחתים צינורות השקיה, ציוד השקיה יקר ערך; נכרתים עצי פרי עם הפרי עליהם – נאסף מעט מהפרי; כורתים מטע מנגו, לוקחים כמה שקים – המטע נכרת עם עשרות טונות. וכמובן, יש את הפשיעה so called הרגילה, שכאילו יש ממנה גם רווח – גנבת בקר, גנבת תוצרת חקלאית מוגמרת, וספינת הדגל – גביית דמי חסות, גנבת טרקטורים, כלים מכניים ועוד ועוד ועוד.

כשאני מסתכל על הנזק הכלכלי הנגזר, אני רוצה לומר לכם שלא רק החקלאים משלמים את המחיר, כל מדינת ישראל משלמת אותו. צריך להבין את המשמעות: כשגונבים עגלים או פוגעים בתוצרת מוגמרת, יש נטישה. כשיש נטישה – התוצאה היא שיש פחות היצע. כשיש פחות היצע – המחירים עולים. 15% מיבול האבוקדו ניזוק או נפגע. המשמעות היא עלייה במחיר. אם המגדלים לא מאוזנים, הם יוצאים מהמשחק, ובשנה הבאה יש פחות סחורה. הדברים האלה, לדוגמה, בתחום הבקר שציינתי זה מגיע בשנים מסוימות ל-20% ו-30% של גנבה של עגלים. התוצאה היא שהחקלאים מפסיקים לרעות בשטח. דיברתי על הקיבוצים, וכל מי שרוצה לראות מה זה תנאי זוועה, שיסתכל איך מייבאים בקר מחוץ לארץ באוניות בקר חי, דבר איום ונורא.

והמגמה הזאת היא מגמה מאוד חזקה, בעיקר בגליל המרכזי התחתון, אבל גם בגליל המרכזי והעליון, ויש לזה גם ביטויים במקומות אחרים. בדרך הזאת היישובים ויתרו על אלפי דונמים של הרשאות רעייה, ובחלקי הארץ האלה כמעט ואין הרשאות רעייה, למרות שהיו בהם לפני שנים. עכשיו, מדובר על אלפי דונמים, והתוצאה היא – מישהו אחר מחזיק את השטח. דרך אגב, כך גם כאשר אני מדבר על המחיר, מה שנקרא תשלום לשומרים, או במילים אחרות דמי חסות, כי השומר הוא לעולם המסונף לזה שגונב או לזה שפוגע. ותוסיפו את זה על כל העלויות האחרות שקשורות לתשומות מים, קרקע, דישון וכן הלאה. יש עוד עלייה, העלייה הזאת מתגלגלת אל הצרכן.

וכאן נכנס אלמנט מרכזי, שהוא בכוחנו באופן מיידי. במקום שהמדינה תחזק ותעגן את הזכויות של ההתיישבות, אז למעשה מי שאמור לדאוג לזה, מינהל מקרקעי ישראל, רמ"י, למעשה מקשה על החקלאי, פועל באופן ציני, לא מאפשר את מה שצריך, לא מאפשר להכניס משפחות נוספות. אני מבין שהזמן קצר, אני אתן רק דוגמה אחת, על מנת שתדעו שלמדתי אותה מניסיוני. רבותיי, תוך 20 שנה מספר הילדים בכיתה א' ב-19 היישובים של גוש משגב ירד ל-50%. לפני 20 שנה היה שם x, אני לא רוצה לציין, השנה היה שם 50%. אתם יודעים למה? יש המון אנשים שרוצים לגור ביישובי גוש משגב, לא משנה באיזה מקום. הסיבה היא שמסבירים להם שהקרקע הזאת היא קרקע יקרה, שהם בסוציו-אקונומי 9, כי להורים יש מכונית או שתיים. הילדים לא יכולים להמשיך לחיות. הילדים באים למרכז, ההורים נשארים לבד, המקום מתכרסם. תסתכלו על היישובים הסמוכים – סח'נין, עראבה, דיר חנא, אפשר לדבר על עוד – כל אחד מהם הופך לעיר שגודלה הוא פי שניים ופי שלושה תוך 15, 20 שנה. המשמעות היא שאנחנו מאבדים את השטח. החקלאות היא פתרון, ואני מציע שאנחנו ניתן לה מענה – 1. נגד הפשיעה החקלאית; 2. בעידוד ההתיישבות והחקלאות. תודה רבה.