קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
טוב, רק עכשיו גיליתי שבכל דובר מחליפים פה את הגרביים. מדהים.
טוב אז אני מתכבדת להניח בפניכם חוק מאוד מאוד חשוב, הצעת חוק מאוד חשובה, שהתכלית שלה היא הבאה.
בעצם הורה שילדו נפטר, אנחנו מבקשים לאפשר לו להמשיך לעבוד, אם הוא רוצה, מעבר לגיל 67. אני אסביר. גיל 67 זה הגיל שלפי החוק שבמדינת ישראל ניתן לפטר בו אדם רק מפאת גילו, בלי שום קשר לשאלה אם הוא מתפקד טוב, אם הוא ממלא את תפקידו בצורה טובה. פשוט אפשר לשלוח אותו הביתה רק בגלל שהוא הגיע לגיל מסוים, שזו אפליה מאוד מאוד בוטה על רקע גילאי. הדבר קיצוני במיוחד כאשר מדובר בעובדים במגזר הציבורי, שם הדבר בכלל לא נתון לשיקול דעתו של המעסיק. גם אם לצורך העניין יש מורה או מורה – אני אביא דוגמה מהחיים: מורה לאנגלית שהתלמידים מרוצים ממנה, ההורים מרוצים ממנה, מנהל בית הספר מרוצה ממנה, ברגע שהיא מגיעה לגיל 67, משגרים אותה לביתה גם כשאין מי שיחליף אותה בתפקידה. זה גודל האבסורד.
אז בעיניי מדובר בבעיה רוחבית שצריך לתקן, אבל ההצעה שמונחת כאן היום מתייחסת לקבוצה מסוימת. עד אשר אנחנו נתקן את הכשל הרוחבי, אנחנו נתחיל עם אוכלוסייה מסוימת, שאלו הורים שחוו אובדן, שהילד שלהם נפטר. אז להם אנחנו נאריך את אותו גיל 67 בארבע שנים. זאת אומרת, אם הם ירצו, הם יוכלו לבחור ולהמשיך לעבוד עד גיל 71? המשרד שלנו, המשרד לשוויון חברתי, ערך מחקר בקרב הורים שחוו אובדן כזה, והמחקר העלה תמונה מאוד ברורה: 70% מהאנשים שהגיעו לגיל 67 וחוו כזה אובדן ביקשו להמשיך לעבוד – מכל מיני מינים: שיקולים כלכליים, שיקולים של משמעות בחיים, שיקול של חוסר רצון להיות לבד בבית ולשקוע במחשבות הכואבות באותו אובדן. מעבר לזה, מהמחקר עולה שבאמת עבור רוב האנשים, העבודה היא לא רק פרנסה. זה לא רק עניין של כסף, זה עניין של עוגן, של יציבות ומשמעות בחיים. אז החקיקה הזו תסייע לאלפי אנשים. מהבדיקה שלנו זה סייע לסדר גודל של 5,300 אנשים. יצוין שהורים שאיבדו את ילדיהם בצבא מטופלים במסגרת חוק אחר. להם, דרך אגב, יש חמש שנים הארכה מעל גיל 67. ופה באמת תהיה בשורה לאלפי אנשים.
כמו שפתחתי ואמרתי, אני הייתי רוצה לראות מהלך גורף – ואנחנו עובדים על זה – של ביטול גיל 67 בכלל. בעיניי במדינת ישראל לא צריך להיות גיל שבו מפטרים אדם רק מפאת גילו. תחשבו על זה רגע, זה כל כך לא הגיוני שמפלים בן אדם רק בגלל הגיל שלו. אם הוא טוב בתפקידו, תואילו ותיתנו לו להמשיך לעבוד, ואם הוא לא טוב, לא משנה באיזה גיל הוא, מבוגר או צעיר, תעשו לו שימוע כמו שצריך על פי חוק ותפטרו אותו. כך צריך להיות. למדוד אנשים על פי תפקודם ולא על פי גילם – בעיניי העיקרון הזה צריך להיות רוחבי במשק. זה ישנה את כללי המשחק בשוק התעסוקה הישראלי, זה יפחית את הגילנות, את האפליה שקיימת היום בשוק כנגד אנשים מבוגרים, זה יעלה את שיעור ההשתתפות של מבוגרים בשוק התעסוקה, וכך אנחנו נראה שוק מגוון יותר וצומח יותר.
חשוב לי להתייחס לעוד נקודה שעלתה פה מהדוברים השונים. יש כאלה שאמרו שלא הרבה אנשים בכלל רוצים אחרי גיל פרישה להמשיך לעבוד, רק במקרים האלה. זה פשוט לא נכון. סקרים שביצענו מלמדים שרוב האזרחים הוותיקים היו מעוניינים להמשיך לעבוד אחרי גיל פרישה. נכון, חלקם היו רוצים לעבוד במשרה חלקית; נכון, חלקם היו רוצים התאמה במשרה שלהם, נגיד, משמרות לא ארוכות או פחות עבודה פיזית. אבל רוב האנשים רוצים לקום בבוקר למקום עבודה, גם אם זה לא בכל יום. ואני חושבת שהמשימה שלנו זה לאפשר להם, שלכל בן אדם בישראל יהיה את החופש לבחור מתי הוא בוחר להפסיק לעבוד. ואם אנחנו נתאים את שוק התעסוקה למציאות הזו, אני מבטיחה לכם, ואנחנו רואים את זה במחקרים, שיותר ויותר אנשים יבחרו להמשיך לעבוד גם עד גיל 70. יש כאלה שגם עד גיל 80. אולי לא במשרה מלאה, אולי רק פעמיים בשבוע, אבל היום אנחנו פשוט לא נותנים לאנשים את האפשרות לבחור. אנחנו מכריחים אותם ללכת הביתה, ובזאת אנחנו גוזרים עליהם, בהכרח, חיים של עוני, של הידרדרות בריאותית, של בדידות.
המצב כיום הוא כזה שכולם מפסידים ממנו. הפרט שנשלח לביתו, הרבה פעמים, באמת – גם בזה המחקר תומך – יש ירידה בתפקוד שלו, בגלל שלא טוב אדם לבדו בביתו. וגם המשק, שבמקום לקבל עוד עובדים שיתרמו לצמיחה ויתרמו למשק ויתרמו מהידע והניסיון האדיר שהם צברו כל החיים – בסוף אנחנו מקבלים את האנשים האלה במקום בשוק התעסוקה, אנחנו מקבלים אותם כנתמכי מערכת הרווחה והבריאות. וזה הפסד לכולם.
אני אגיד בהקשר הזה שאנחנו במשרד לשוויון חברתי עושים מאמצים כבירים כדי לסייע לאנשים מבוגרים להמשיך לעבוד. על פי מחקר שנעשה – אנחנו, בדיקות פנימיות שנעשו בתוך המשרד – אנחנו מעריכים שיש סדר גודל של 200,000 אנשים במדינת ישראל שחצו את גיל הפרישה והם בריאים, הם עצמאיים, הם רוצים להמשיך לעבוד, ואנחנו לא מאפשרים להם לעשות את זה. הקורונה כמובן החמירה את המצב. אנחנו יודעים שסדר גודל של שני-שלישים מהאנשים המבוגרים שעבדו לפני הקורונה לא הצליחו לחזור למקום עבודתם ביום שאחרי. זאת אומרת, גם אם הם חזרו, הם לא חזרו באותו היקף משרה. זה הפסד מאוד מאוד גדול. ולכן אנחנו התקשרנו עם חברות השמה, שהמשרד לשוויון חברתי משלם להן על כל אדם מבוגר שהם מצליחים למצוא לו עבודה שמותאמת לצרכיו. מבחינת היקף הימים שעובדים, מבחינת אורך המשמרות. על כל בן אדם כזה שאותה חברה מצליחה לשדך למקום עבודה לפחות לחצי שנה, המשרד לשוויון חברתי משלם, כי זה רווח נקי לכל החברה בישראל. בעיניי, ככל שנשכיל לסייע לאנשים שרוצים להמשיך לעבוד להמשיך בזה, זה יהיה בגדר הקדמת תרופה להרבה מאוד מכות: למכת הבדידות, למכת העוני, להרבה מאוד מכות שאנחנו נחשפים אליהן.
ברשותכם, אני אנצל את הזמן שהקדישו לי כאן כדי לעדכן על עוד חקיקות חשובות למען אזרחים ותיקים, שקידמנו רק בימים האחרונים. ראשית, הבאנו לכאן – כן, חבר הכנסת קיש?
יש לי הנחיות. מה אתה אומר? אתה לא רוצה לשמוע על החקיקה החשובה שקידמנו למען אזרחים ותיקים השבוע? בין היתר הבאנו, רק לפני כמה ימים, חקיקה חשובה ביותר שמטרתה להקל על אזרחים ותיקים שזכאים בהנחה בארנונה.
בסדר גמור. קודם כול אני רק אודה על כך שאת החוק הזה אנחנו מביאים בהסכמה, גם הקואליציה וגם האופוזיציה. תודה רבה לכם. אני שמחה שבנושאים החשובים האלה אנחנו מצליחים לשתף פעולה, כן ירבו.
חבר הכנסת סמוטריץ', תודה שהצפת בפניי את הנושא החשוב הזה. אשמח לשתף פעולה.
992 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.