קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד יושב-ראש הישיבה, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר על היישובים הבלתי-מוכרים בנגב, ובאופן ספציפי אני רוצה לדבר על היישוב תל עראד. תל עראד הוא אחד הכפרים הבלתי-מוכרים ואחד הכפרים הוותיקים הבלתי-מוכרים בנגב. התושבים הועברו ליישוב תל עראד לפי בקשת הממשלה ולפי הוראת אלוף בזמנו, על פי הבקשה, עברו ממקום אחד באזור של כסייפה, עומר לאזור של תל עראד. והיום, אחרי הרבה שנים – משנות השישים עד היום עברו הרבה שנים – במקום שהמדינה תבוא לקראתם ותכיר ביישוב תל עראד, שמורכב מאלפי תושבים שהועברו על ידי הממשלה – במקום להכיר בהם, הממשלה החליטה לעקור את היישוב, להרוס את היישוב ולתכנן מה שהיא חושבת לנכון בלי לערב את התושבים.
זה לא הסיפור הראשון בנגב של תושבים שמעבירים אותם בכוח ממקום שהם גרים בו למקומות אחרים. זאת אומרת, התושבים נאלצו להרוס בידיהם את בתיהם שהם גרו בהם משנות השישים. השאלה שנשאלת כאן: למה המדינה לא מערבת את תושבי הנגב לתכנן אחת ולתמיד ולהכיר ביישובים כשמינימום של יישוב בלתי מוכר מורכב מאלפי תושבים או מאות תושבים? אם אנחנו נשווה את זה ליישובים יהודיים שם, יש הרבה יישובים שהקימו אותם שמורכבים ממספר של עשרות משפחות. אז הגיע הזמן שהמדינה תכיר בהם ותתכנן יחד איתם ולא מעל ראשם את העתיד שלהם.
מי שהביא אותם למקום שהם נמצאים בו בתל עראד זה הייתה המדינה, לפני עשרות שנים, ולכן תושב כזה הוא לא תושב פולש. הם אינם פולשים. הם נמצאים באדמות שהמדינה העבירה אותם אליהן. הם אזרחים הזכאים להכרה, לתכנון ולכבוד.
אני רוצה להזמין כל המתונים, האנשים המתונים בחברה היהודית, וגם בחברה הערבית, להגיע לבאר שבע ולהשתתף בהפגנה נגד עקירת התושבים, נגד הריסת בתים של אחינו הבדואים הערבים בנגב. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:)
276 מילים של יאסר חוג'יראת. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.