קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בפתח הדברים ולפני שניגש לגופה של הצעת החוק, ראוי להגיד מהבמה פה שמה שאנחנו רואים היום במסדרונות הכנסת הוא לא רק פירוק של גוש נתניהו, אלא פירוק מתבקש של תיאוריית הגושים. הממשלה הבאה צריכה להיות כזו שלא מנהלת דיונים מה הדרך הנכונה ביותר לעקוף את חוק הגיוס, אלא איך מגייסים ומשלבים את כולם בשירות למען מדינת ישראל. הכישלון של הכנסת הזו לתת גב ללוחמים שלנו בזמן מלחמה, הוא חרפה שכל אחד מחברי הקואליציה יישא על גבו בשנים שיבואו.
אני אומר למצביעי הליכוד והציונות הדתית, מי שצריך לתת גט כריתות לגושים זה לא החרדים, אלא אתם צריכים לתת את גט הכריתות הזה. תצביעו לאיזו מפלגה שתרצו, אבל שתבטיח לכם ממשלת אחדות רחבה וציונית שתיתן גב ללוחמים. זה המוצא היחיד, ומי שלא יתחייב לכך פוגע בביטחון ועושה נזק לדורות. הגיע הזמן שמי שינהל את המדינה זה הרוב הציוני ולא המיעוט הקיצוני.
אחינו החרדים, אנחנו אוהבים אתכם. וכשאני אומר את זה, אתם יודעים שאני מדבר אמת. אבל אי-אפשר לאפשר אחרי הבחירות הבאות להמשיך בהשתמטות המונית. אנחנו לא נגד עולם התורה, אנחנו בעד עולם התורה ובעד היכולת לשמור עליו. אבל כדי לשמור עליו, צריך לשמור על הארץ הזו ועל העם הזה, ואין לנו ברירה אלא לשרת וגם לכם אין ברירה אלא לשרת, ויבוא היום שגם אתם תבינו את זה. אנשים בחברה החרדית מבינים את זה ברחובות, אנשים בחברה החרדית צריכים להכיר בזה גם בהנהגות.
חברי הכנסת, לגופה של הצעת החוק – כמה ימים אחרי 7 באוקטובר הגעתי לפגוש את המפונים מהדרום בקיבוץ שפיים. זה היה מפגש מאוד מאוד טעון, מאוד מאוד קשה. הותקפתי בשמה של המדינה על משהו שלא היה לי בו חלק, אלא רציתי לבוא ולעזור. אבל יכולתי להבין את זה, כי פגשתי אנשים שהמחבלים דפקו על דלת הממ"ד שלהם והרעידו את חייהם, שאיבדו באותם רגעים את הביטחון האישי; ילדים שחבריהם נחטפו. אחרי עוד כמה ימים נסעתי למטולה – עיר רפאים. מפקד המוצב – כך קראתי לראש המועצה המקומית, שעושה שם עבודה נהדרת. פגשתי שם רק את כיתת הכוננות, ראש המועצה וכמה מתנדבים בחמ"ל הממוגן.
גם היום אנשי הצפון רואים את לבנון מהבית שלהם, שומעים את קולות ההפצצות ומטוסי הקרב שחגים בדרכם צפונה. וגם בדרום – בעוטף אני חי היום – שומעים את הקולות האלה מעת לעת, אם כי המצב כבר יותר טוב, ויש להודות ולשמוח. אכן, מדינת ישראל היא מדינה חזקה. האזרחים שלה הם הכי חזקים בעולם. הם שומעים שיש כאן צרה והם כולם טסים לכאן על מנת לעזור, אבל יש לה ממשלה חלשה שלא יודעת לתת להם גב.
בתקופה שבין השירות הצבאי לעולם הפוליטי הייתה לי הזכות, ביחד עם חבר הכנסת חברי יעקב אשר, לעמוד בראשות המועצה הציבורית של נט"ל, עמותה שמטפלת בנפגעים על רקע של טראומה לאומית, ואני אומר לכם מידיעה: לולא אנשים טובים, עמותות, ראשי רשויות בעלי תושייה, עשרות אלפים לא היו זוכים למענה.
השלכות המלחמה לא נמדדות רק ביום שאחרי, אלא גם שנים אחרי. האם מתחזקים מהקושי או האם קורסים מהקושי? הבחירה נמצאת בידיים שתכף ילחצו פה על הכפתור במליאה. חברי הקואליציה, במה לא התעסקתם פה בשבועות האחרונים? בפיצול תפקיד היועמ"שית; בהשתלטות על התקשורת; בהעברות כספים פוליטיים ודרישה לחוק שיסדיר פטור המוני מגיוס בזמן מלחמה. לא ראיתי דיון רציני אחד על מחסור ב-1,000 פסיכולוגים ברשויות המקומיות.
גם היום, מאות אלפים שחזרו לבתיהם או מצאו מקום חדש, רבים עדיין סוחבים עימם את הצלקות ולא מטופלים – אתם יודעים, 20 ו-30 שנה אחרי מלחמת לבנון, ויותר מכך, אחרי מלחמת יום הכיפורים, פתאום התחילו אנשים להבין שהם חיים בפוסט-טראומה.
אני מכיר אישית לא מעט אנשים כאלה שהדחיקו, וזה בסופו של דבר התפרץ אצלם. תחשבו על ההיקפים של מלחמת לבנון ותחשבו על ההיקפים של מה שעברנו פה, אזרחים כחיילים, בשנתיים וחצי האחרונות. מה אנחנו רוצים? דור שלם של פוסט-טראומטיים? שהמחליפים של המחליפים שלנו פה בעוד 20 ו-30 שנה יצטרכו להתמודד עם דור שלם שלא טופל בזמן? שאנשים יגדלו ואז יגלו שההורים שלהם לא יכלו להיות ההורים שלהם באמת, כי הם סחבו טראומות?
את רפורמת "נפש אחת" בעבור פצועי צה"ל, יזמתי במשרד הביטחון מאוחר – ביחד עם מיכאל ביטון ועם אלון שוסטר – אבל לא מאוחר מדי בעבור רבים שזוכים כעת לטיפול ראוי במחלקות השיקום ומחוץ אליהן. גם שם יש עוד הרבה מה לשפר. אבל מה עם האזרחים? זה ייקח שנים. זה ייקח שנים וזה פוגע בחברה כולה.
חבריי חברי הכנסת, צריך להגיד את האמת. ביחס לעולם, בישראל יש מענה רפואי מצוין בקופות החולים, אבל אין מענה מספק בטיפול נפשי, בטיפול פסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי במקרים רבים, הוא מנת חלקו של העשירון העליון. מסגרות לטיפול בפוסט-טראומטיים בשלב מוקדם, כמעט כולן משויכות לעמותות שבנויות על תורמים. הגיע הזמן להסדיר את זה ולהקים רשות שתעסוק בכך. יש מאות-אלפים שזקוקים לתמיכה הזו.
אנחנו באירוע בסדר גודל אחר מכל התרחישים שהיו פה קודם. הפציעות השקופות של כל כך הרבה ישראלים, חייבות לצאת לאור, והם צריכים לקבל מענה. כמו שכל אזרח זכאי לרופא משפחה, הוא צריך להיות זכאי לפסיכולוג ולסל טיפולים כשצריך את זה. זה הדבר שגם נכון כלכלית, כי אם אנחנו רוצים שאנשים יישארו במעגל העבודה, יחיו חיים מלאים וטובים, יתגייסו, ילמדו, יקימו משפחות ויעבדו, יש לנו הזדמנות היום לעשות את חובתנו. לדאוג לטיפול באלה שפונו לשפיים עם תיק גב, או לאילת עם מזוודה, שברחו מהשדות בנובה והסתתרו בתוך ערימת גופות של חבריהם. טראומה היא אומנם מחלה שקופה לעין, אבל לנו אסור לאטום את ליבנו אל החולים בה. תודה רבה לכם.
848 מילים של בנימין גנץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.