דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אלי אלאלוף

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, ג'יזל, שי, הבן של אלי, המשפחה הקרובה והחברים, לא מזמן זכיתי להיפרד מאלי במיטת חוליו. אלי במידה מסוימת אסר על ג'יזל שיבואו מבקרים, והיא, שטיפלה בו וסעדה אותו עד יום מותו באהבת אמת מוחלטת, בכבוד, אמרה לי: מיכאל, יהיה לך קשה לראות אותו, אבל באתי אליו הביתה, ולא היה לי קשה.

אלי לא דיבר הרבה. אלי בכלל היה איש שאם אין לך מה להגיד ואתה מדבר, זה עניין מיותר. דבר לעניין. הבאתי לו את הספר שכתבתי, שהוא מהמברכים, והברכה שלו שם לנצח. סיפרתי לו על החיים ומה קורה והרווחתי ממנו חיוך וחיבוק, וזאת הייתה הפעם האחרונה. וקיבלנו את הבשורה שאיבדנו את אלי אלאלוף.

אלי אלאלוף זה מורנו ורבנו; אנחנו, דור בני העלייה, תלמידיו. אין-סוף פעמים בחיים פעלתי לפי האסטרטגיה של אלי, רק צפיתי בו ולמדתי בלי הפסקה, והייתי שלוב איתו משנות העשרים בחיי, מאז שאני קצין ומגיע לספרייה שהוא בונה לתפארת בירוחם עם מונטריאול והסוכנות היהודית או מרכז מדעים, ואני פשוט אדם צעיר, ואחרי זה אני בסוכנות היהודית עובד, והוא מנוסה וותיק וכבר סיים, ואחרי זה במגבית קנדה, אני רק צופה ולומד ממנו.

לאלי הייתה תורה, תורה של צדק וצדקה, תורת חסד ורחמים, תורה של אחריות אישית ואחריות קהילתית ואחריות של מדינה, תורה של נקיטת עמדה של מנהיגות, ולתת לכולם חכות, אבל מי שעוד לא יודע לדוג, לעולם לא יהיה חסר לו מה לאכול, לא ליד אלי אלאלוף.

אלי אלאלוף, מאז היותו בן ארבע, בגיל ארבע בפאס, שמע את שוועת העניים וזעקת הדלים, כל יום בחייו, בביתו ובקהילתו, במשפחתו הרחבה, במרוקו ובישראל. יש אנשים שמתביישים לדבר על עניים. יש אנשים שחושבים שעניים זה לא מעניין. יש אנשים שאוהבים לדבר על ביטחון, ועל מדיניות, ועל דמוקרטיה, אבל יש מישהו שדיבר וייצג את העניים בישראל ודיבר את קולם בכל מקום שהיה.

אני רוצה להגיד לכם את עשרת הדיברות שלמדנו מאלי אלאלוף. למדנו להיות גאים במקום שבאנו ממנו. למדנו שאם אנחנו בני העלייה ואימא ואבא לא יודעים אנגלית ולא יודעים עברית ולא יודעים מתמטיקה, עדיין אימא ואבא הם האצילים שבאצילים. מהם אנחנו שואבים את גאוותנו, ובכל מקום שנפעל, ונלך להשכיל, ונלך לאקדמיה, ונהיה דור ראשון לאקדמיה, לא נתבייש באימא ואבא. הם יהיו בקדמת הבמה. הם יהיו עטרת ראשנו. כך אלי דיבר על משפחתו, על הוריו, על בית גידולו.

למדנו מאלי להעז, אף פעם לא להיות כפוף לאף אחד, להוביל במדינה. הוא עולה לארץ, הוא צעיר והוא איש מקצוע, סוכנות, קרן היסוד, שליח. הוא רוצה להוביל. הוא יהיה חבר מועצה בעירייה, בלי לפחד ללכת לפוליטיקה. בסוף הוא יהיה חבר כנסת ויושב-ראש ועדה בלי לפחד, כי הדור הזה של העלייה צריך להוביל ולהנהיג, והוא נתן לנו דוגמה אישית בכל דבר שהוא עשה.

אלי לימד אותנו לחשוב בגדול, לחזור עם הרעיון: לרומם את קרן רש"י, למזג אותה עם קרן סקט"א, להפוך אותה לקרן המשפיעה ביותר בישראל, הנוכחת ביותר בפריפריה, בנגב, בגליל, בחינוך, בבריאות, ברווחה, בהשכלה הגבוהה – בכל מקום. היו שנים שקרן רש"י הייתה ספינת הדגל בכל תחום של הפילנתרופיה הישראלית.

אלי אלאלוף לימד אותנו לחבר בגדול. היה לו סוד שהדולר שלו היה שווה חמישה דולר. איך הוא עשה חמישה דולר? הוא היה מלמד פילנתרופים ופדרציות: אני יודע מה קורה במדינה, אני אבצע את הכסף שלכם. הוא למד לרתום פילנתרופים ישראלים ואנשי הייטק בכירים בישראל לפני שמישהו למד לרתום אותם, ולהפוך את הדולר שלו לחמישה דולר, ולהיות מקור ידע.

פעם נסעתי עם האנשים שלו לניו יורק עם קרנות גידור, חבר'ה בני 30–40, שווים מאות מיליוני דולר. למה הם הזמינו את קרן רש"י, היחידה, ונציגיה לשם? כי הוא לא רק ביצע, הוא לימד איך עושים פילנתרופיה והשקעות אסטרטגיות.

אלי לימד אותנו איך מביאים את הממשלה – איך עושים פרויקט בר-קיימא, איך לא עושים פרויקט של תרומה שנעלמת והמציאות נעלמת ולא עשינו כלום. הרי גדלנו בבית ספר שהיה בו אוכל, והמדינה הלכה וביטלה את ההזנה, ואלי אמר: בואו ניקח רק עשרות בתי ספר וניתן אוכל, אני מממן את האוכל. אמרו לו: יאללה, אנחנו איתך. אחרי זה הוא אמר: תשמע, זה לא בושה למדינה שאני 100% נותן את האוכל? אז אמרו לו: קח 30%–40% מהמדינה. אחרי זה הוא הלך לעיריות, הוא אמר להן: תגידו, אני צריך להביא את האוכל לילדים שלכם? לא תעזרו לי קצת? אז הם הביאו 30% לאוכל. אחרי זה יצא מצב שיש אוכל בבתי ספר עם עיריות, עם הורים ועם מדינה, והוא המנהל של זה, 90% ומשהו מהמימון הגיע, ובר-קיימא לדורות.

ככה אלי עשה עם פרויקט הבגרויות, שכל אחד יכול, עם ניסים כהן. הוא אמר: בוא ניקח את אלה עם ציוני 5, נעשה להם בגרות. כסף שלי. אחרי זה משרד החינוך מקים את אגף שח"ר, ואחרי זה כיתות אמ"ץ, כל המתודה של "כל אחד יכול", כל המתודה של ניסים כהן, הפכה להיות בשער הראשי של משרד החינוך, במימון מלא. מתחיל, עושה, לא מחכה, מראה חדשנות ודואג שהממשלה תיכנס.

הוא כאב את זה שאין תיכונים נחושים שיודעים להביא פילנתרופיה ולשדרג את מה שמשרד החינוך עושה. הוא היה נועז. הוא אמר: אני מקים רשת תיכונים. אמרו לו: אלי, אף אחד לא הקים רשת תיכונים 30, 40 שנה. הקים את "דרכא". הלך למייקל אואן בניו יורק, הלך לאחים פינטו, הלך לאנשי הייטק ישראלים: בואו נקים את זה, בואו נעמיד מיליון דולר לכל תיכון. כל החלומות של כל מנהל, כמו שמאיר אמר. מה שהוא למד כתיכון בדימונה – בוא נעשה 100 תיכונים כאלה, שאנחנו נוביל אותם. שאף אחד לא יעשה לנו טובה, שלא נחזר על הפתחים אצל איזה מנכ"ל רשת. אנחנו נהיה הרשת. ורשת דרכא מובילה, והתיכונים שלה, מ-50% בגרות מגיעים ל-90% בגרות, עם מדעים ועם כסף פילנתרופי ועם ממשלה.

אלי לימד אותנו שצריך לשנות את המדיניות. והחוקים שלו בוועדת העבודה והרווחה, והעוולות, וההקשבה לכאב, כולל פגיעה – מביאים רופאים ורוקחים מצרפת ואומרים להם: עד שנכיר לכם במקצוע ייקח שנים, ותביאו טפסים – הרגו אותם. אלי פתח את השערים. הוא אמר: צרפת, האימפריה, הרפואה שלה לא טובה לישראל? ופתח את השער, שינה את המדיניות.

אני עוד מעט מסיים, לא להתייאש. אלי לימד אותנו על אסתטיקה. כשבנו את הספרייה בירוחם שמו שטיח מקיר לקיר. שמו תמונות של משה סעידי, עבודות קרמיקה. אמרו לו: אלי, מה זה, זה אוניברסיטה, זה בית מקדש? והוא אמר: ילדי ירוחם יקבלו את הטוב ביותר. אבל הוא ידע שלעירייה אין כסף לתחזק. זו לא חוכמה לשים בניין פאר. אז שמו במגבית קנדה עם הסוכנות כמה מאות אלפי דולרים, וכל חמש שנים, אני, מנהל מתנ"ס, מקבל את הספרייה – אני יכול לקבל 40 דולר. לכו לספרייה של ירוחם היום, עם הכיסא שאלי קנה מרהיטי צרעה לפני 30 שנה – The best. הכיסא שם, החלפנו לו את הריפוד. לכו לספרייה של ירוחם, תבינו מה זה להגיד שילד בירוחם יקבל את הטוב ביותר שיש למדינה להציע.

אלי היה איש קשה. כשהוא ראה זיוף וחוסר רצינות וחוסר מקצועיות ועוולות – הוא היה קשה. אבל הוא היה קשה בעוד דבר. אם קיבלת ממנו בניין ואתה תזניח ולא תנהל ולא תתחזק, הוא ייכנס ויגיד: מה זה הבושה וחרפה הזאת? ישר, בלי לחכות, בלי טקסים, לא משנה מי הגיע, ראש ממשלה – השירותים שלך על הפנים, אי-אפשר לעבוד איתך. ככה אלי אלאלוף. תעשו אסתטיקה, זכות יסוד של הילד בפריפריה לחיות בתנאים נאותים, וחלק מזה זה אסתטיקה.

אלי לימד אותנו דוגמה אישית. פעם באתי אליו, אני וטל אוחנה – שהייתה אחרי זה ראש עיר, שהוא גידל גם אותה בקרן רש"י – אני וטל ועוד מישהו. ומגישים לו בקרן רש"י ארוחת צוהריים – תקשיב לזה, מאיר – בא לו לקחת ביס, הוא לא יכול, הוא רואה אותנו מולו. אז הוא אומר בשקט למזכירה: תביאי ארבע צלחות. אמרתי לו: אלי, כבר אכלנו צוהריים, תאכל. הוא לוקח סכין ומחלק את המנה לארבע. אמרתי לו: מה, אתה לא נורמלי? זו ארוחת הצוהריים שלך. לא, אני לא יכול לאכול.

אלי שלח לי – כעובד במגבית קנדה, אני מקבל טלפון: תגיע לבאר שבע – מעטפה, 40 שוברי מזון למשפחות בפסח ובימים נוראים. אני אומר, מה זה? תיתנו את זה לעירייה, לרווחה. לא, מיכאל, הוא סומך עליך. אתה בירוחם – 40 משפחות עליך. תלך בית בית, תיתן להם, אל תגיד ממי קיבלת. כל שנה, בכל הארץ, אלפי שוברים.

רק להדגים לכם מה זו מהפכה חברתית. אתה, מרגי, מכיר את באר שבע. באר שבע, אם אתה תתלוש את הפאר וההדר שאלי נטע בה – אין בה בכלל רווחה. היית שר רווחה. מרכז מרים גולדברג לנוער בסיכון – אלפי מטרים רבועים עם מוסדות והוסטלים ומקלט מיידי לנוער בסיכון ותעסוקה; ו"בית יציב", שהיה כושל והוא הפך אותו לפנינה, להארחה ולהשכלה; והוסטלים; ו"יחדיו", שהפעילה – עשרות מיליוני שקלים למען רווחה, בכל הגופים, לצרכים מיוחדים.

גם אני זכיתי למתנות של אלי אלאלוף כשאני הייתי ראש עיר – השקעות של קרן רש"י; אבל הוא נתן לי עוד מתנה, הוא נתן לי את האחים פינטו. הוא אמר: בוא, תכיר, אחד עלה לארץ לא מזמן, בא לתל אביב, אחד גר פה בירושלים. וביחד עשינו עיר חינוך, והרמנו את ירוחם בחינוך, רווחה. ובזכותו האחים פינטו התאהבו בירוחם, ונטעו כרם ענבים ועשו את יקב פינטו, ועשו איתי את בית המלון בבעלות הקהילה.

כמה מתנות הוא נתן לירוחם, לבאר שבע, לנגב – כל הנגב מלא, גם מועצות אזוריות: פנימיית עדנים – פוסט-אשפוזית; ריפמן – לנגמלים. אין מקום שהוא לא נגע.

אנחנו נמשיך את מורשתו של אלי אלאלוף. למשפחה אני אומר: היו גאים באבא שלכם. היי גאה, ג'יזל, באיש שלך, בחסד שאת עשית איתו. היי גאה בדבר הזה. ראוי שאלי אלאלוף יונצח כאחד מגדולי האומה של מדינת ישראל.