דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אלי אלאלוף

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, תודה רבה על הדברים, חשוב. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, המשפחה, ג'יזל, שלום לך, ישי נמצא פה? אני רואה גם את שלמה מור יוסף, שבהרבה צמתים קשרנו את חיינו עם האיש המופלא הזה.

אני מוצא חובה לעלות לכאן, אדוני היושב-ראש, כמו שאתה, בכבוד גדול, מצאת את החובה להגיד כמה מילים לזכרו של איש שהיה יקר לכל מי שיושב כאן ולי במיוחד, בבחינת "אחרי מות קדושים אמור". זה בדיוק האיש – אנחנו צריכים לעלות לכאן כולם, כל אחד בדרכו ולהגיד דברים לזכרו של איש מופלא.

אתה ממוגדור אסואירה – זאת הייתה השיחה הראשונה שלי. הייתי מנהל בית ספר צעיר בדימונה, הוא נכנס, והוא אמר לי: אתה ממוגדור אסואירה, אבל אני מפאס – כאילו, אני מפאס; הוא אמר לי את זה בקריצת עין. אבל מאז התחילה ידידות מופלאה, מופלאה, יוצאת מן הכלל. הוא היה כל כך גאה במוצא שלו, מרגי, הכרת אותו. לא מעט פעמים התקשרו אליי מהתקשורת, כי בוועדת חוץ וביטחון ניהלנו כמה שיחות במרוקאית, ואמרו: על מה אתם מדברים? הם לא הבינו את השפה – כולל הקצרנית, שיום אחד באה להגיד לי, מה אמר אלי בשפה המרוקאית? אבל אלה אנקדוטות.

אני לא יכול לתאר לכם מה קורה כשאתה מורה, מנהל בית ספר בעיר פיתוח, ובציבור הרחב שואל אותך שאלות כל כך נבובות: האם ניגשים לבגרות? האם לומדים פיזיקה? האם לומדים ביולוגיה? כשאתה מתמודד עם השאלות האלה נכנס לחדר המורים איש מופלא. הוא מספר שהוא היה בתנועת עודד, והוא עלה לארץ, והוא עבד בסוכנות היהודית ובהסתדרות הציונית, והוא הדריך קבוצות, והוא היה חבר מועצת עיר, ועכשיו הוא מנהל את קרן רש"י – השנה היא 1995. מגיע אדם כזה ושואל אותך: מה אתה צריך? תגיד לי. אמרתי לו: אלי, אני מרגיש כמו קטר בתוך רכבת, שכל מה שאני רוצה לעשות זה לקחת את התלמידים שנמצאים בקרון האחורי ולהעביר אותם לקטר. זה מה שייתן למערכת החינוך ולאנשי הפריפריה – שגם אתה נמנה איתם בבאר שבע – זה מה שיפתח להם אופק לעתיד טוב יותר.

הוא אמר לי: אני איתך. ומאותו רגע לא היה דבר אחד במערכות החינוך בפריפריה שרצינו מאלי והוא לא אמר כן – מעבדות לפיזיקה ומעבדות לכימיה והמורים הטובים ביותר. כשהחלטנו לקחת את תלמידי י"א וי"ב כל שבוע ביום שישי לאוניברסיטה, מרגי – לאוניברסיטה, שיטעמו את האקדמיה, שזה יהיה חלק מהם – אז הוא אמר: מה הבעיה? אמרתי לו, אני צריך גם כסף וגם אוטובוסים. הוא אמר: יהיה לך כסף ויהיו לך אוטובוסים, זה פשוט מדהים. וכשאיתרנו ילד או ילדה בכיתה ח' שידעו לכתוב שירה, אז הוא הגיע ולקח את הילדים ולקח את ההורים שלהם, והם הלכו לבית דפוס והדפיסו לילד ספר. הוא היה אומר כל הזמן: תאתרו את המצוינות, בכל ילד יש מצוינות, תאתרו אותה, ואני נמצא שם. זה מדהים.

הוא היה רב. הוא היה רב, אלי. הוא לא היה איש שהיה מוותר, אבל הוא היה רב לשם שמיים. הוא היה רב לשם שמיים. היו כל כך הרבה רגעים שישבתי איתו במשרד שלי, אלי ישב, והגיע המפקח ממשרד החינוך, והמפקח הגיע עם הרשימות – מה מותר ומה אסור, מה אני יכול לתת ומה אני לא יכול לתת. זה היה הרגע שאלי היה נדלק, ואומר לו: תגיד לי, השתגעתם? מדברים בילדים, הילדים האלה, תסתכל עליהם, כולם ילכו לאוניברסיטה ויהיו רופאים ויהיו אנשי צבא ויהיו אזרחים מועילים למדינה הזאת. זה אלי. זה היה הרגע שהייתי אומר לו: עכשיו אני בטוח שנולדת בפאס. זה היה מדהים.

הייתה בפאס. אדוני היושב-ראש, הוא הזכיר לי את זה כל שבוע, זה בסדר.

אני התמניתי להיות שר הרווחה, ומור יוסף, שיושב איתנו, היה בביטוח הלאומי. נסעתי ל-OECD לשבוע ללמוד, ושם התוודעתי לתוכנית של טוני בלייר, איך התמודדו עם העוני.

הוא גם מפאס, כן (אומר מילים במרוקאית).

באתי, ישבתי במשרדי, קראתי לבחור בשם אלברט אסף, ייבדל לחיים ארוכים, שעבד עם אלי בקרן רש"י, ואמרתי לו: בוא ננסה לחשוב – מי יכול לכתוב תוכנית עוני למדינת ישראל?

למלחמה בעוני, ודאי. אז הסתכלנו אחד על השני, והוא אומר לי: תגיד לי, השתגעת? אמרתי לו: אלי, נכון? הוא אומר לי: ודאי אלי. הרמתי טלפון לאלי, והוא אמר לי: מאיר, אני טיפה עייף, עשיתי כך ועשיתי כך. אמרתי לו: אלי, רק אתה. נסעתי לבאר שבע, באתי לבית, ג'יזל ישבה שם – היה חשוב לו לשמוע מה ג'יזל אומרת – ולמוחרת בבוקר הוא התקשר ואמר לי: רוצה אני.

הוא ישב על המדוכה. זאת הפעם הראשונה שבמדינת ישראל – מרגי מהנהן בראשו, כי הוא קרא את זה והוא היה שר הרווחה – נכתבה תוכנית איך להתמודד עם העוני. אחד מהשרים, כשסיפרתי בממשלה שאנחנו כותבים את דוח העוני, אמר לי: למה אתה צריך את זה? הרי אם אתם כותבים תוכנית, על כל דבר שתעשה, יגידו לך, אבל זה לא מספיק, תעשה את כל התוכנית. אלי אמר: אני לוקח את התוכנית הזאת ושם את זה כתנ"ך של הטיפול בשאלת העוני, וכל שר, שיגזור מזה משהו, ואנחנו נתקדם. וברוך השם זה קורה. גם אני וגם מרגי יכולים להעיד על אחת התוכניות שנולדה מתוך התוכנית, נושמים לרווחה.

המוצלחות. אתם לא יודעים, אבל יש עשרות אלפי משפחות עניות שמקבלות מנטורים, שמקבלות טיפול, שעושים איתן תוכנית של שנתיים, שלוש, להוציא אותן מהעוני. ויש הצלחה בלתי רגילה. זה מנטור שמלווה את הילדים בבית הספר, ואותם – לפתוח חשבון ולדאוג להם להשמות עבודה. הדברים האלמנטריים, שהרבה מאוד ממשלות לא ידעו לעשות אותם, לא ידעו לעשות את זה.

אגב, ב-2014 אחרי שפרסמנו את הדוח, והוא הכה הדים גם בארץ וגם בעולם, שלחתי את הדוח ל-OECD, והם אמרו לי שזה דוח גאוני. שאלו אותי האם אתם משתמשים בהמלצות? העיקרון היה שעוני זה לא דבר ששייך למשרד אחד; עוני זה דבר שהוא טיפול הוליסטי במשפחות, בילדים, בכלכלה, בבריאות, בשיכון, בכל מה שצריך. ב-2014 הוא התקשר ואמר לי: מאיר, אני אוהב אותך אהבה גדולה, אבל אני הולך לכחלון. אמרתי לו: הרווחנו, הרווחנו. תבוא לכנסת. אני חושב שהחיכוך הזה עם דוח העוני גרם לו להסתכל על הפרלמנט. וכל מה שאמרת נכון. הוא היה יושב-ראש ועדה למופת, למופת.

בוודאי. עבודה ורווחה. הוא היה למופת, והוא התקשר אליי ואמר לי: היית השר שלי, עכשיו אתה תבוא להיות חבר ועדה ונהניתי מכל רגע. הלב שלו היה שם. כל הזמן הלב היה על השולחן, ואם זה היה חוקים שדאגו לבריאותם, לרווחתם של אנשים, הוא לא ויתר לאף אחד. הוא לא ויתר לאף אחד.

ואנחנו צריכים כולנו לזכור ולדעת שאנשים כאלה הם יחידי סגולה. אלי היה יחיד סגולה. הוא נגע באנשים. אני חושב שמעט מאוד אנשים בעולם מצליחים להוציא לפועל את החלום שלהם. אלי הצליח להוציא לפועל את החלום שלו. החלום שלו היה לפתוח פתח לאנשים ולקדם אותם קדימה.

ואני רוצה לסיים בציטוט שלקחתי מהמבוא לדוח העוני – וכל חברי הכנסת, כל מי שאני רואה כאן, הם חברי כנסת חברתיים. אני רוצה רק לסיים במה שהוא אמר: החברה והמדינה יכולות לפתוח שערי תקווה לכל אזרח ולאפשר לו קידום והצלחה. העוני אינו גזרת גורל.

ג'יזל, אנחנו נזכור אותו, החברים שלו, הכנסת הזאת, כל עם ישראל. תודה רבה לך, אדוני, ותודה רבה לכולם.