קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, היוזמה של קרפור, של משרד הכלכלה, היא מבורכת, היא יצירתית. רציתי שהשר ישיב לי מה קורה אחרי שנה, איך הופכים יוזמה שיוצרת מציאות והיא בת-קיימה. אבל הסיפור של יוקר המחיה הוא בסוף סיפור של בלוף אחד גדול. מדברים על מדינה שגאים - - -
ככה זה אחמד טיבי, אין לו כבוד למזרחים. רק עם מי שכשנולד אימא שלו דיברה איתו ערבית, כשהוא היה ילד.
המצב במדינת ישראל הוא שאין שוק חופשי אמיתי, וכולנו רוצים שוק חופשי. הקומוניזם כבר לא יעבוד, אבל שוק חופשי שמתפקד באמת. בבנקים אין שוק חופשי, ברשתות המזון אין שוק חופשי. שלוש-ארבע רשתות, 60%-70% מהסל, והן מראות דוחות כלכליים כאילו שהן מרוויחות - -
- - 3%-4% רווחים, כאילו, אבל יש להן חברות נדל"ן וחברות תפעול וחברות אחרות, ששם מושקעים הרווחים. והיבואנים – שניים-שלושה שולטים בסל שלנו; ויצרני המזון – שניים-שלושה שולטים; ויבואני הבשר – יבואן אחד, עשרות אחוזים של הבשר. זאת אומרת, אין שוק חופשי בישראל. הקללה הזאת של יוקר המחיה היא קללה שמרחפת על הבית הזה. שואלים את האזרח בשאלונים: מה הכי כואב לך? הוא אומר: יוקר המחיה. אולי הוא לא הולך לקלפי להצביע לפי הדבר הזה, אבל זה כאב גדול מאוד. ושל מי? של הצעירים ביותר, של הורים לילדים. גם מעונות, גם רכישות, גם אוטו; משלמים מס על הדלק, 70%. יש דברים שגם המדינה צריכה להקל, כל האגרות על רכבים ודלק. למה? למה המדינה צריכה לקחת 70% על הדלק?
אז אני אומר, אם רוצים באמת מהפכה ביוקר המחיה, זה אומץ לב לעמוד מול טייקונים, ורגולטורים מסוימים הולכים לעבוד בסוף אצלם. לא ראיתי הרבה אמיצים.
269 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.