דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר מנחם הכהן

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, בני המשפחה היקרים של הרב מנחם הכהן – בשמי, בשם משפחתי, בשם הוריי ועמי, אני נרגש לשאת דברים לזכרו של הרב מנחם הכהן.

הרב מנחם הכהן הקדים את זמנו. אם הייתי צריך להגדיר את הרב מנחם הכהן במילה אחת היא הייתה קירוב. הוא היה קרוב כמובן אל הדת, מאמין אדוק, רב אורתודוקסי לכל דבר. הוא היה קרוב לחברה הישראלית, שבה ואותה חי, ועשה הכול כדי לקרב בין הזרמים, כל הזרמים. הוא לקח על עצמו לקרב בין דתיים לחילונים ולגשר בין זרמים בתוך הציונות הדתית. זה בא לידי ביטוי בכל דרך שבה צעד, גם בפוליטיקה, גם כאן בבית הזה. כאיש דתי, הוא היה יכול להצטרף למפלגה סקטוריאלית במסלול הנהוג, אבל הוא בחר אחרת, ולא במקרה, להיות חבר כנסת דתי אמוני אמיתי במפלגת שלטון שהקימה את המדינה דווקא על בסיס של ציונות חילונית.

הרב מנחם הכהן אמר שיש שלושה דברים שהוא שמח שלא חוקקו במדינת היהודים: תפילה ביום הכיפורים, איסור חמץ בפסח וברית מילה. לימים, איסור החמץ חוקק, ואת התוצאה כולנו רואים. הרב מנחם הכהן הוא הדוגמה לכך שהיהדות חייבת להיות מקרבת, או כמו שהוא קרא לזה, יהדות בדרכי נועם, ובכך היה מפעל חייו.

הוא היה קרוב למאמיניו, הוא תמיד הסתכל עליהם בגובה העיניים, נכון להקשיב, ללמד, אבל גם ללמוד. הוא היה אדם שמנסה לקרב אל הדת דרך אמונה חזקה, ערכים של "ואהבת לרעך כמוך" ואהבת האדם. לכן, לקח על עצמו גם לרכז את העבודה עם יוצאי שואת רומניה שהיו קרובים לליבו. הוא היה אדם אמיץ שלא פחד להיות במקומות שאחרים נמנעו מהם, כמו בימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שאותם תיאר בספרו כימים הקשים ביותר בחייו. הוא היה שם גם בשחרור ירושלים, בהגעה לכותל, בשחרור חברון ובכל מקום שבו צעד צבאה של ישראל, בשם עמה של ישראל. הוא סיפר איך כרב תנועת המושבים, במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא ערך ביקורי תנחומים רבים, ולא פעם גם נאלץ להיות זה שמודיע את ההודעה הקשה ביותר כשאף אחד אחר לא היה מוכן לעשות זאת. והוא היה שם גם בימים הקשים האלה, קרוב כל כך למאמיניו, לאנשים שאהב ואהבו אותו, באומץ וברגישות, בתורה ובדרך ארץ.

הרב מנחם הכהן אכן הקדים את זמנו. לא איכנס בנאום הזה לפוליטיקה של היום-יום, אבל הרב מנחם הכהן היה גם פורץ דרך בכל הקשור לשילוב שבין עולם התורה לשירות המדינה. עוד כתלמיד ישיבת חברון, עם הקמת המדינה, הצטרף לגדוד טוביה, שהיה מכונה אז גדוד בני הישיבות. השירות בגדוד, עוד לפני הקמת צה"ל, הקנה לו את הכרטיס הכחול שמעיד על שירותו בגדוד ומעניק פטור משירות חובה, אבל עם הקמת צה"ל היה לו ברור שהוא מתגייס. וכך כתב: כתלמיד ישיבה קיבלתי דחייה בחובת השירות הצבאי כדי שאוכל להמשיך את לימודיי בישיבה. אילו רציתי יכולתי להמשיך לקבל דחיות ככל בחור ישיבה אחר שרוצה בכך, אבל כבר אז גמלה בליבי ההחלטה כי לא אמשיך לבקש דחייה ואתגייס לצה"ל – כתב הרב מנחם בספרו. הוא לא ראה סתירה בין העולמות, אלא להפך. הוא לא יצא פחות דתי אחרי שירותו, אלא להפך. גם כאן הוא ידע לקרב בין העולמות, להיות גשר, להקדים את זמנו.

ולסיום, אדוני היושב-ראש, משפחה יקרה, ברמה האישית, הרב היה קרוב אליי, קודם כול לאבי ולאימי. הוא היה קרוב אליי ולמשפחתי, ואני זוכר אותו מילדותי כחבר באמת מאוד קרוב של אבא, כמעט כבן משפחה. עם השנים לימד אותי באופן אישי את מצוות הנחת התפילין, ולאחר מכן גם זכיתי שהרב מנחם הכהן יחתן אותי ואת רעייתי, כמו גם את אחיותיי, והיה שם גם באירועי הברית של ילדיי. בכל חיי, כנער וכבוגר, הרב מנחם תמיד היה שם כדי לתת עצה טובה, מילה טובה וגם ביקורת טובה עם חיוך, ביקורת שבאה לתקן. לפני כשלוש שנים, כשזכיתי ללוותו כשקיבל את עיטור הנשיא, הוא כבר התקשה בהליכה, אבל כשהתכופפתי לחבק אותו, המבט בעיניים מקרוב הספיק לי כדי לראות שהוא שמח בחלקו.

הרב מנחם חסר לי בכל פעם שאני חושב על הגשרים שצריך לבנות פה. הוא חסר לי בחוכמתו האבהית ובאהבתו לעם הזה, שהלכה והתחזקה ככל שהקשיים הגיעו, כי ברגעים הקשים הוא תמיד ראה הזדמנות ומצא פתרון. גם כשנראה היה שאין שום דרך לקרב ולגשר, הרב מנחם הכהן מצא את הדרך, וכמה זה חסר לנו היום. אזכור תמיד את הרב מנחם כמורה רוחני, כיועץ וכחבר, וכמי שהנחיל לי ולרבים את המורשת שאהבת ישראל מושתתת קודם כול על הכרת האחר וקבלת כל אדם שנברא בצלם. אזכור אותו כמי שהמחיש לנו בצורה הטובה ביותר – לא בסיסמאות, אלא דרך סיפור חייו המעשי – שדרך ארץ קדמה לתורה.

באחד מנאומיו, שזכיתי לשמוע, אמר הרב מנחם הכהן: שאיפתי הגדולה הייתה להביא לקירוב לבבות בין אדם לחברו. ביקשתי להביא בדרכי שלום ונועם ליותר אחדות בין חלקי העם, בין דתיים וחילוניים, ולהנחיל את מורשת היהדות מתוך רצון ולא מתוך כורח של שטיפת מוח והטפה מתנשאת. בסיום, בצניעותו האופיינית אמר הרב, וכדאי שנקשיב לכך: אם הקדוש ברוך הוא ייתן לי עוד שנות חיים עלי אדמות, אוסיף ואחלום ואעשה הכול להגשמת שניים מחלומותיי – כך אמר – לראות את חלקי העם המפולגים ביניהם מתאחדים ולחזות בנועם השלום שכולנו מייחלים לו.

ואני הקטן חוזר, אומר ומבין שהרב מנחם הכהן כבר לא איתנו, אבל עלינו המשימה להוסיף ולחלום, וגם לפעול כדי להגשים את חלומו – להביא שלום עלינו ולעשות שלום בינינו.

הרב מנחם הכהן אכן הקדים את זמנו. הוא מילא את העולם, כנסת ישראל והחברה הישראלית, בחוכמה וברגישות. יהי זכרו ברוך, ודרכו בבחינת מורשה להנחיל לנו, כולנו. תודה רבה.