הסדרת הסכם פיצוי לענפים החקלאיים הנפגעים במסגרת הסכם הסחר עם ארה"ב

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת סימון דוידסון, אני אענה לך. קודם כול, אמרת שדיברתי היום שלוש שעות. אתה יודע שזמן זה דבר יחסי, רק שתלמד.

בגלקסיות, שעה פה זה לא שעה שם.

לכן, כשאני מדבר עשר דקות - - -

אני הגעתי למסקנה שכנראה אתה מוציא את הסטנוגרמה וקורא אותה, ולכן אתה חושב שזה היה שלוש שעות שדיברתי. אבל בוא נעבור לעניין. עזוב, צחקתי.

קודם כול, שר האוצר ביחד עם שר החקלאות מדברים על הסכם הסחר עם ארצות הברית. באמת, הם כתבו כמה שורות ואני אקריא אותן: בימים אלה מתנהל שיח בין הדרגים המקצועיים, בין משרד האוצר ומשרד החקלאות במעמד נציגי ענפי הצומח השונים. הסוגיה הינה מורכבת, אשר יוצרת השלכות רוחב בכלל ענפי הצומח. לכן המתווה המוצע צריך לקחת בחשבון את כלל המשמעויות, הן האופרטיביות הנובעות לענף החקלאות, והן התקציביות והן רמת המחירים של מוצרי החקלאות הצמחית.

בגדול, אם אני מסכם את העניין במילים שלי, מי שהגיש את ההצעה – מי זה היה? חבר הכנסת קרויזר – החקלאות היא ערך במדינת ישראל. איך אמרנו? זה לא רק בזווית הכסף, ככה אני רואה את זה. יש לזה גם ערך יהודי, ערכי, ציוני. דרך אגב, איפה שאין מדינה, יש בדואים. אין ואקום. אם אתה לא מעבד, מישהו אחר מעבד. ולכן תמיד, מאז העלייה לארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה, החקלאות, בוודאי של היהודים, בעצם סימנה – זה היה הבסיס – איפה שצומח בעצם, איפה שחורשת המחרישה, התלם האחרון מסמל את הטריטוריה שלנו. לכן, אין ספק, ככה קמה המדינה, ולדעתי, ככה תמשיך המדינה, בגלל שאם לא – לא תהיה מדינה. מה עוד, שהביטחון התזונתי זה דבר קריטי מבחינתנו. ראינו מה קרה לנו ב-7 באוקטובר, ואנחנו מסיקים מסקנות לגבי כל הנושא, ודאי ובוודאי כל הביטחון התזונתי.

מצד שני, בסוף אנחנו צריכים להביא את הדברים לאיזון, מצד שני, יוקר המחייה מעיק עלינו. אני כרגע לא מדבר על איפה בשרשרת, ולא ניתחתי את זה אף פעם, אבל אני יודע דבר אחד: בסוף החקלאי מקבל כמעט רבע מהמחיר שאני משלם בסופר. משהו פה לא מסתדר. בן אדם עובד שנה על תפוח, קם בבוקר – משקה, מדלל, מרסס, גוזם – עובד שנה שלמה, ובסוף כשאני קונה את זה בסופר, הוא מקבל ארבעה שקלים לקילו או חמישה שקלים – אני קונה את זה ב-15 שקלים, ופער התיווך של העשרה שקלים מרגע שזה יוצא ממנו – משהו לא סביר פה בתפיסה.

לכן, היות שאנחנו – כפי שאמרתי – וזה אמיתי, בשנת 1978 הפסקנו להיות קומוניסטים פה במדינה, אתם זוכרים את המדינה עד אז. אנחנו משק פתוח, מה שנקרא משק חופשי. כל אחד קונה ממי שהוא רוצה, מוכר למי שהוא רוצה, באיזה מחיר שהוא רוצה. אז לכן, באמת באמת המלחמה ביוקר המחיה היא בסופו של דבר רק יבוא. ככל שיהיה יותר היצע – מי שלמד כלכלה בערך שבוע בקורס הראשון, הראו לו את עקומות ההיצע והביקוש, ואיפה נקודת שיווי המשקל. אז לכן באמת צריך לאזן את זה. מצד אחד, אזרחי מדינת ישראל, בוודאי אף אחד לא צריך לגזול אותם; מצד שני, החקלאות חשובה, והחקלאי, גם אותו לא צריך לגזול. וכאן המדינה צריכה להיכנס לסוגיה הזאת בתפר ולהביא את זה לאיזון הנכון, שמצד אחד, אנחנו חייבים גם את ביטחון המזון שלנו – דרך אגב, יש לנו הסכמים מול ארצות הברית, לא פשוטים, בגלל שגם אמריקה, גם טראמפ, עם המכסים אומר: חבר'ה, אם אתם לא קונים ממני – כמו שהוא עשה את זה ליפנים עם האורז – אם אתם לא תקנו ממני, אני יודע מה, שקדים או תפוחים או אגסים – אז אנחנו לא נמכור לכם, אנחנו נעשה מיסים על הזה שלכם.

לכן אני אומר, אנחנו צריכים להסדיר את כל הנושא כמעט מכל ההיבטים. ולכן יש ממשלה שצריכה – שר האוצר ושר החקלאות ואנשי המקצוע ועם החקלאים ביחד, לאחר שימפו את הבעיות, תמיד אפשר להביא את הפתרונות, ויש מגוון פתרונות שאני אפילו חושב עליהם עכשיו תוך כדי תנועה. זה אפשרי.

דבר אחד בוודאי לא יכול להיות – שבסופו של עניין החקלאי לא יקום בבוקר ויעבד את האדמה. אמרתי, אם לא יעבד את האדמה, לא תהיה לנו האדמה הזאת. זה לגבי הנושא הזה. ואני מאז יומי הראשון בכנסת, חלק שליוויתי וחלק מרכזי שהייתי בו, היה הלובי החקלאי. ויש פה הרבה אנשים שהם לא חקלאים, אבל הם מתחברים לנושא החקלאות. לכן, אני רואה את זה כסוגיה – אמרתי – גם ציונית, גם יהודית, וגם בוודאי נותנת לנו את ביטחון המזון, בוודאי בימינו אנו.

לגבי מה שאתה שאלת, חבר הכנסת סימון דוידסון: תראה, שמעתי על זה. אתמול הגעתי קצת מאוחר. שמעתי על זה הבוקר. אני בדרך כלל לא רואה טלוויזיה, לא כל כך רואה חדשות, אפילו נמנע. אני שם, ככה, אתה יודע, היום בטלפון קפץ לי איזה משהו במקרה. ראיתי את זה. קפץ לי. חמור מאוד, אין ספק. זו תופעה. אתה זוכר? כשאני גדלתי, דרך אגב, בחיים לא היה חלום כזה. מורה היה מורה.

מורה זה מורה.

אף אחד לא היה מעז להתחצף למורה. אני אגיד לך יותר מזה.

תקשיב טוב. כשהייתי ילד, הייתי בא הביתה ואומר שהמורה הכה – היו מכים אותנו על הידיים מדי פעם עם הסרגל – הייתי אומר שהוא מכה, אז הוא היה אומר לי: אם אתה תמשיך ככה, אני גם אתן לך סטירה. ואתה זוכר שהיינו מגיעים לבית הספר, המורה היה נכנס, כל התלמידים קמים. כל שיעור קמים, יושבים. הייתה משמעת, משמעת בבית, וזה הקרין לבית הספר. וכשהיית בא לאספת הורים, כל התלמידים היו רועדים שהמורים לא יגידו על ההתנהגות – עזוב ההישגים – התנהגות, רק ההתנהגות, שההתנהגות דרושה שיפור; ידעת שתקבל טיפול בבית, מההורים שלך. תראה, פני הדור כפני הכלב.

דקה, רק שנייה. אני לא אומר, אני רק מסביר את המציאות. אז לא עשו מעשה. זאת הייתה המציאות. בגלל שההורים שלנו – זו הייתה התרבות העולמית. זה לא היה חדש רק לארץ ישראל כאן. כולנו היינו ילדי עולים. כולם באו מכל מיני מקומות. וזה מה שהיה בכל המקומות: כבוד – כבוד להורה, כבוד למורה. ההורים היו מתביישים מהמורים.

איך היו אומרים לי את זה: ככה, מה אני שומע, ככה אומר המורה? תראה, בימינו אנו זה דור אחר. אלה טכנולוגיות אחרות, זו שפה אחרת. לכן כשאני רואה איך מידרדר מעמד המורים, ליבי באמת נשבר. בגלל שאני חשבתי שאז זה החינוך הכי נכון לחברה. זה השפיע על הכול, על האלימות, על החוץ, על הכול. לכן אני חושב שדבר כזה שקורה בבית הספר, אני חושב שמערכת החינוך צריכה להרים הנדברקס באותו יום.

תשמע, סימון, אני מסכים.

תשמע, סימון, אני אגיד לך. זה גם באמת, אני שומע את זה ממך, אני מזועזע. מה שאני מציע, אני אפנה לשר החינוך שיעלה את זה בממשלה. בדרך כלל שר לא מעלה נושאים שלא קשורים אליו. אני בוודאי חושב שאתה צודק. אני חושב שהממשלה לדבר הזה צריכה להקדיש דיון מסוים רק בשביל, מה שנקרא, להדליק את הפנס לציבור, ושהציבור ידבר בבית על זה, ושכל אבא ידבר עם הבן שלו, כן? ואני חושב שזה משהו בסיסי בכלל. אין חינוך עם אלימות. כשיש אלימות, אין חינוך, אין כלום. איש את רעהו חיים בלעו. עכשיו כבר המורה צריך לבוא עם גז מדמיע בפני התלמיד, או ההורים. פעם ראיתי באיזשהו מקום שבא אבא – לא התלמיד, האבא של התלמיד הרביץ למורה.

כן. אז לכן אתה צודק. אני אדבר עם שר החינוך קיש. אני מציע גם שאתה תפנה אליו, בגלל שהנושא הוא סוגיה - - -

אני אגיד לו.

בוועדת החינוך בכנסת אתם לא יכולים לעשות דיון?

הזמנתם את השר? תזמינו אותו.

לא, תבקשו ממנו. לדעתי הוא יבוא. הרי בסך הכול זה לא עניין אישי, כן? זה דבר שמתפתח במדינה כבר כמעט 30 שנה, כן? או 40 שנה, הפיחות הזוחל במעמד המורה, עד הקטסטרופה שהגענו אליה היום, שמורים צריכים לבוא, אמרתי - - -

כן, נכון, נכון. נכון. בגלל שאם תוקפים אותם גם, אז מה? ועוד, אמרתי, אני ראיתי הורה שתוקף מורה בגלל שהילד שלו סיפר לו שהמורה עשתה ככה וככה. זה משהו מחריד.

אז לכן אני חושב שזה נכון לעשות דיון עומק, גם בממשלה. דרך אגב, זה לא סותר את הכנסת. את זה הממשלה צריכה לעשות, בגלל שזה מסר לציבור. להעלות את זה למודעות של הציבור, שאנחנו לא נסבול אלימות מול מורים. אין דבר כזה. אין מציאות כזאת – לא מול מורים, לא מול חיילות וחיילים, לא מול שוטרים. אלה אנשי ציבור שבאים, תורמים. זו שליחות. אנשים נמצאים שם בתפקידים קשים מאוד. להיות מורה היום זה אחד הדברים הכי קשים שיש. ובסוף אנחנו צריכים להפך, לכבד אותם. אם אנחנו לא יכולים לתגמל אותם כמו שמגיע להם, אז לפחות ניתן להם את הכבוד הלאומי, נעריך אותם. אני אציע את זה לשר החינוך. ואני מקווה שהוא יקבע איזשהו דיון בממשלה בנושא הזה, בגלל שאני חושב שזה מאוד מאוד חשוב. מה שאתה אומר זה דבר חשוב מאוד.

אז תודה רבה לכולם. שיהיה חודש טוב ומבורך לכל עם ישראל. משנכנס אדר מרבין בשמחה.

נקווה שנשמע החודש הזה רק בשורות טובות. שהקדוש ברוך הוא ישמור על כל חיילי צה"ל, על מדינת ישראל, שנמצאת באיומים כל הזמן. שבאמת ממש ישמור עלינו מלמעלה, שייתן לנו תמיד את העצה הטובה לכולנו כדי לשמור על מדינתנו, ולפתח אותה ולהמשיך ולחבק את כל עם ישראל באשר הוא. אז באמת שיהיה לנו גם – ניפגש עד פורים, אבל באמת שיהיה לנו חג אדר שמח.