מדיניות ממשלת ישראל לדה-לגיטימציה של עולים דוברי רוסית בישראל ופגיעה מתמשכת בהם

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, שרים, מעולם לא רציתי לעמוד כאן ולנאום את הנאום הזה. מעולם לא רציתי להעלות את הנושא על סדר-יומה של הכנסת. רציתי רק להשתלב, רציתי להיות חלק – ישראלי – בלי מקף, בלי סוגריים, בלי הערות שוליים. רציתי לדבר על כלכלה, על צמיחה, על חינוך, על עתיד המדינה הזאת, לא על עצם הזכות להיות שייך. אבל כששרים בממשלה מרשים לעצמם לבזות ציבור שלם, אני לא אשתוק. כששר בממשלה, שלמה קרעי, מדבר על עולים מחבר העמים במונחים של גויים מטעמי נוחות – זו לא מעידה, זו לא בדיחה, זו לא פליטת פה, זו יריקה בפרצופם של מאות אלפי אזרחים. אנשים שבאו לכאן מתוך ציונות, אנשים ששירתו בצה"ל, אנשים שקברו כאן חברים בשנתיים האחרונות, אנשים שהקימו כאן משפחות, עסקים, שתרמו למדינה בכל תחום, ממדע ועד לתרבות וספורט, מהייטק ועד רפואה. מטעמי נוחות? הנוחות היחידה שהייתה, אולי למי שיושב היום על כיסא השר ושוכח בזכות מי המדינה הזאת התחזקה והתקדמה בעשורים האחרונים.

אבל לצערי, זה לא נעצר רק במילים. במקביל לאמירות המבזות אנחנו רואים ניסיונות כשיטה לצמצם את חוק השבות, החוק שמגדיר את מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי. כל דיון מקצועי כביכול הוא למעשה ניסיון לסגור את הדלת; כל תיקון טכני לכאורה הוא מסר ליהדות חבר העמים: אתם רצויים, אבל תחת זכוכית מגדלת, תחת החשד, תחת תנאים כאלה ואחרים. זה לא תיקון, זו נסיגה של ציונות. באותו זמן גילינו רק בשבוע שעבר כאן בכנסת כי רק 11% מתקציב עידוד העלייה מופנה למדינות חבר העמים – 11%. הנתון הזה בעיניי לא מקרי, הוא מספר סיפור. הוא מספר על ממשלה שמוכנה ליהנות מהתרומה של העולים, אבל לא מוכנה להעניק להם את הכבוד הראוי. ואם זה לא מספיק, ארגוני העולים דוברי רוסית מופלים גם בתמיכות. גם את זה גילינו בוועדת העלייה והקליטה. המסר ברור: תהיו בשקט, או שתסתדרו לבד; אל תפריעו, ואולי גם תצביעו נכון בפעם הבאה. ניסו גם להקשות לא מזמן על מתן מעמד לדור רביעי, ילדים ונכדים של יהודים שמדינת ישראל עבורם היא זהות, עוגן, בית. להגיד למשפחות שכבר בנו כאן עתיד – אולי בעצם אתם לא באמת שייכים.

את המהלך הזה הצלחתי לבלום, אבל עצם הניסיון הוא אות אזהרה – לצערי, לא בפעם הראשונה, כנראה גם לא בפעם האחרונה. גם בזירה האזרחית עשו ניסיון לסגור את פרויקט התרגום של אתר "כל זכות" לשפה הרוסית, יוזמה שאני קידמתי בכנסת הקודמת, שהובלתי יחד עם משרדי ממשלה במטרה לתת הנגשה שפתית במיצוי זכויות למאות אלפי אזרחים.

מה יותר בסיסי מזה? לתת לאדם לדעת מה מגיע לו. 1,300 מיליון כניסות היו לאתר כל זכות בשפה הרוסית רק בשנה שעברה. אבל כשסוגרים נגישות לשפה או מנסים לסגור נגישות לשפה, סוגרים גם נגישות לזכויות. וזה לא קיצוץ בתקציב, זו אמירה: אתם לא בראש סדר עדיפויות. רק שתבינו, היה מדובר ב-28,000 שקלים בחודש. וכן, גם את זה לשמחתי הצלחנו לעצור.

בבתי הספר תלמידים עולים חווים חרם, גזענות, אלימות. כמעט כל שבוע, לצערי, יש מקרה חדש, לפעמים מקרה טרגי. והשר האחראי על מערכת החינוך שותק. שתיקה מול גזענות היא לא ניטרליות, שתיקה מול גזענות היא עמדה. וכשילד שומע קללה על המבטא שלו, והמדינה לא מגיבה, הוא מבין בדיוק מה זה אומר. ואני אומר את זה בצורה הכי ברורה: הבעיה איננה בעולים, הבעיה היא במדיניות שמסמנת אותם.

נמצא פה השר אמסלם. אני חייב להגיד לו. אני 27 שנים בארץ. מעולם אף אחד לא העיר לי על המבטא שלי. עליתי בגיל 25. המבטא הוא חלק ממני. מאז שהוא זרק לי פה, שהוא לא מבין את העברית שלי, אתם לא מאמינים כמה תגובות אני מקבל ברשתות החברתיות: אנחנו לא מבינים את העברית שלך. מאיפה זה בא, השר אמסלם?

ברור שהוא שומע.

אני לא רציתי לדבר על זה. באמת לא רציתי לדבר על זה. אני רציתי להיות חלק. להוכיח את עצמי דרך העשייה, לא דרך מאבקי זהות.

אני לא סופר אותך. שמעת? אני לא סופר אותך.

לא רציתי לעמוד כאן ולהגן על עצם השייכות שלי ושל מאות אלפי אזרחים עולים. אבל כשפוגעים בציבור שלי, אני לא אשתוק. כשמנסים לצמצם את שערי המדינה, אני לא אתן לזה לקרות. כשמנסים להשפיל אותנו במילים ולהחליש אותנו במעשים, אני אעמוד כנגד זה. זה לא מאבק מגזרי, זה מאבק על דמותה של המדינה הזאת: האם נהיה מדינה שמחבקת עלייה או מדינה שמטילה בה ספק? האם נהיה מדינה שמאמינה בשילוב או מדינה שמסווגת אזרחים לפי ייחוס? האם נהיה מדינה בטוחה בזהותה או מדינה שמפחדת מהגיוון שלה? אנחנו לא אזרחים סוג ב', אנחנו לא נהיה אזרחים סוג ב', לעולם לא נהיה, לא נספחים, לא בעיה דמוגרפית. אנחנו, ישראלים דוברי רוסית, חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי. ומי שחושב שאפשר להקטין אותנו, לפצל אותנו, להחליש אותנו, טועה. כי הדור שלנו כבר לא מפחד, הדור שלנו כבר לא מתנצל, הדור שלנו יקבל יחס ראוי, לא כטובה אלא כזכות. ואני אומר את זה כאן בצורה הכי חדה וברורה: לא נאפשר פגיעה בחוק השבות, לא נאפשר אפליה תקציבית, לא נאפשר הדרה של ארגוני עולים. אנחנו לא נאפשר סגירת נגישות לזכויות, לא נאפשר שתיקה מול גזענות, כי מדינת ישראל היא המולדת שלנו. (אומר ברוסית: ישראל היא המולדת שלנו). לא בית זמני, לא בית על תנאי – בית. ומי שמנסה להראות לנו את הדלת החוצה ימצא אותנו עומדים מולה – לא כמתנצלים, לא כמבקשים, אלא כבעלי הבית. תודה.

להעביר לוועדת העלייה והקליטה.