קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, גם בתוך הטירוף יש רגעים של אמת. או כמו מאמר השיר: איך חוק נולד, כמו תינוק, זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה. בין מאות השעות של הדיונים על חוק ההשתמטות, בימים שכמעט שום דבר ענייני לטובת אזרחי ישראל לא קורה, הנה רגע ענייני ואמיתי.
למעלה מארבע שנים אני עובד על החוק הזה, שמרוב שהוא הגיוני, הוא מעולם לא קרה. לכל ילד מגיע בית ספר. בוודאי שכל ילד שיצא מביתו וגר בפנימייה צריך ללמוד בבית ספר. אבל עד היום ילד שגר בבית שלו, ברשות המקומית שלו, אז הייתה גם מחויבות לשבץ אותו בבית ספר. ודווקא ילד פנימייה, שלא גר בבית, יכול לחכות שבועות וחודשים מחוץ לבית ספר.
נכון. איך קרה דבר כזה? קרה. וכך מדי שנה, מאות ילדים נותרו ללא בית ספר. אז נכון שכשהייתי ראש מחלקת חינוך בירושלים, לי היה ברור שילד פנימייה הוא ילד שלי לכל דבר ועניין ואני מחויב לדאוג לו לבית ספר. וכך, צריך לומר בכנות, קורה ברוב הרשויות בישראל, אבל לא בכולן, ומאות ילדים מדי שנה מצאו את עצמם בפנימייה ללא בית ספר, דווקא כשהם רחוקים מהבית וחסרי עורף משפחתי.
למה לקח בכל זאת לתקן את הדבר הזה יותר מארבע שנים? בהתחלה משרד הרווחה התנגד, זה באמת מוזר, עד שהמשרד הבין שילדי הרווחה יהיו המרוויחים הראשונים מהחוק הזה. אחר כך משרד החינוך התנגד, עד שהוא הבין שזו המחויבות שלו לדאוג שלכל ילד יהיה בית ספר, ואז גם הוא השתכנע. אחר כך היה השלטון המקומי, הוא היחיד שהיה באמת איזה היגיון מסוים בהתנגדות שלו, כי באמת החוק מחייב את מחלקת החינוך הרשותית למצוא לילד בית ספר, ולפעמים זה לא קל. לבסוף הבינו בשלטון המקומי שהנושא הזה צודק ונכון והכרחי והצטרפו לתמיכה. ואז החוק התחיל לרוץ לאט, אבל לרוץ – טרומית ודיון בוועדת העבודה והרווחה, וקריאה ראשונה. והגיעה חברתי חברת הכנסת מיכל וולדיגר ודחפה אותו קדימה, ועוד דיון בוועדת העבודה והרווחה, ואחר כך היו התחשבנויות וקרבות פוליטיים וקואליציה ואופוזיציה, והיום זה נגמר, בשעה טובה.
אז תודה לך, חברת הכנסת וולדיגר, יו"ר ועדת העבודה והרווחה. תודה לחברי הכנסת אימאן ח'טיב יאסין, מנסור עבאס, ווליד טאהא, שגם כן הגישו את החוק; למשרדי החינוך, הרווחה, השלטון המקומי, לפורום כפרי הנוער והפנימיות, לאנשי המקצוע בוועדה וכלל אנשי המקצוע. אני מקווה שהתיקון הזה הוא אחד בשורה של תיקונים שידאגו דווקא לילדים שהכי חסר להם, הכי צריכים את זה.
אני אוסיף כאן, אדוני, שגם אני מקווה שבתקציב, אם וכאשר יהיה, נראה תוספת לילדים האלה, כי הם צריכים יותר מכולם; מדריכי כפרי הנוער, הפנימיות, משפחות האומנה – לשם אנחנו צריכים לנתב את התקציבים, גם בתקציב המדינה הבא. תודה רבה לכולם על העזרה, ואני קורא לכם להצביע לטובת החוק.
417 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.