קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי כנסת נכבדים. היי, אני ממש מתרגשת שהמילים שלי סוף-סוף יגיעו רחוק. אני עוברת כל כך הרבה סבל וכאב, ורק עכשיו מתחילה לקבל קצת הכרה, וזה עדיין לא מספיק. אז קודם כול, חשוב לי להודות לכל מי שעוסק בנושאים הקשים האלו ולא מתייאש, במיוחד למקימי הבית הזה, פה בקיבוץ מירב. תודה עצומה בשמי ובשם חברותיי. זה מקום מדהים שרק מנסה לעשות טוב, וכמה שיותר. זאת הצלת נפשות כפשוטו.
אני צעירה בת 20 מבית חרדי מאוד. לא הסתדרתי עם ההורים שלי ועם הדת באופן כללי, במיוחד בתקופות שהמצב הנפשי שלי היה גרוע. הבית של ההורים היה מקום לא יציב בשבילי. החיים היו בלתי אפשריים מכל בחינה. עכשיו, סוף-סוף, אני במקום בטוח. יש לי קרקע יציבה תחת רגליי, יש מי שרואה אותי ודואג לי. לקח לי זמן להבין את זה, ועדיין אני לא לגמרי נותנת אמון. קשה לי להאמין שלמישהו באמת באמת אכפת ממני, או שרוצים שיהיה לי טוב.
העולם של התמודדויות הנפש מלא בסטיגמות, שקצת יורדות עם השנים, ועדיין אין באמת מודעות והכלה, וזאת התמודדות קשה לא פחות מהקושי הנפשי. הבדידות הזאת, הרגשת הנידוי אולי, כי אם ידעו שאני חולת נפש יברחו ממני. היו לי חברות ששיתפתי והן נעלמו, נבהלו. היום אני כבר לא מסוגלת להסתיר ולשחק כל הזמן שכאילו הכול בסדר ומושלם. אני משתפת מעט, מקצה קצהו של הקרחון. כבר שנים רע לי מבפנים, ואין מי שיקבל את זה ויבין אותי. אומרים לי שיש לי הכול ואני סתם מתלוננת, אבל ריק לי מבפנים ואין לי כלום. אין לי טעם בחיים האלה, או משמעות. לפעמים נראה לי נכון להתאבד. ומי שלא מבין את זה אני ממש מקנאה בו. אבל שיבינו שהם לא מבינים, שלא כל דבר אפשר להבין, שיש סבל שהוא לא פיזי ולא רואים אותו ב-CT, אבל הוא שורף הרבה מאוד, אולי אפילו הרבה יותר.
אם מישהו צועק ברחוב, הוא לא משוגע, הוא פשוט סובל כל כך, כך שזה יוצא לו בצורה הזאת. ופה אני מגיעה לנקודה חשובה – אומרת אותה בחורה צעירה מבית מאזן בקיבוץ מירב – אני כל כך רוצה לצעוק לעולם, לכל מי שיש לו דרך לעזור, המענה שניתן לקשיים נפשיים הוא לא מספק. הצורך גדול הרבה הרבה הרבה יותר מהעזרה שקיימת. זמן ההמתנה לטיפול פסיכיאטרי, גם בקופה וגם בפרטי – שזה עולה המון – הוא לא הגיוני בעליל, ולא מתחיל להיות מותאם לחומרת המצב. אף אחד לא פונה לפסיכיאטר או לכל איש מקצוע אחר בתחום הנפש סתם להנאתו. זהו מקרה של חיים ומוות.
תודה. אני מסיימת. זה מכתב ארוך שהיא כתבה, והיא ממש ביקשה והתחננה שנקרא אותו. אז אני לא אקרא את כולו, כי אין לי מספיק זמן. אולי אני אקרא כשאני אציג את החוק. אבל אני אקרא את הסיום שלה.
היא אומרת: אנשים, תתעוררו. מתי נלמד, במקום לכבות שריפות – צריך ככל האפשר למנוע אותן מראש. הרי למה אין מיטה בשבילי? – היא ניסתה להגיע למיטה בבית חולים ולא הייתה לה מיטה. אמרו לה, אין לך מיטה, את לא מספיק משוגעת – כי היא תפוסה על ידי מישהו שהמצב שלו יותר גרוע?
היא מספרת סיפורים, היא ממשיכה לספר את הסיפור הכל-כך כואב שלה. היא משווה לסרטן ואומרת שאם מגלים סרטן בשלב ההתחלתי יש סיכויי החלמה הרבה יותר גבוהים, צריכים לטפל בו מיידית, וכך עושים. לא כך בבריאות הנפש. אומרים: תבוא כשיהיה מסוכן, תבוא כשיהיה יותר קשה. זה לא כיבוי שריפות, אסור שזה יהיה.
אני קוראת את המשפט האחרון שלה. היא אומרת ככה: תמשיכו בכל הכוח להקים עוד ועוד בתים מאזנים, גם נפרדים, מותאמים למגזרים שונים, שייתנו מענה לכמה שיותר מתמודדי נפש שסובלים כל כך. תודה – היא כותבת – שהסכמתם לשמוע את הצעקה שלי. הדברים האלו באמת באים מהמקום הכי עמוק בלב שלי, ואני מודה לכם שאתם דואגים, ומקווה שתוכלו לעזור בעוד תחומים ולהציל נפשות. תודה.
602 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.