קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
שומע, זה תענוג בשבילי. אין הנאה כזאת.
אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, אני יודעת שזו שעת לילה, אבל אני חושבת שזה מספיק חשוב כדי שהחברים ישמעו. בשבוע שעבר נחשף חלק קטן מאוד מהקרבות שאני מובילה בשנתיים האחרונות בערוץ 14. זה לא סוד שהגעתי לכנסת בעקבות המאבק שניהלתי נגד מסתנני העבודה ומדיניות ההגירה. חשבתי שאם אני אגיע לכנסת, אני אזכה לחוקק חוקים, ובזה אפתור את הבעיה ואשוב לחיות את חיי כפי שתכננתי.
עם השבעתי לכנסת, התחלתי מייד לעבוד על אותם חוקים, ומייד הבנתי את שורש הבעיה. הבעיה הם לא החוקים אלא מי יבצע אותם, מי יאכוף אותם, וכמובן מי יעמוד איתן מול המתקפות הצפויות. לאחר הסברים מעמיקים, הבנתי מה שכל ח"כ מבין עם כניסתו למשכן: הכוחות האדירים שפועלים ומכרסמים במבנה הדמוקרטי שלנו מבפנים הם תוצאה של ההפיכה המשטרית הדיקטטורית שהוביל אהרן ברק, זה שרק השבוע התלונן בהפגנת האנרכיסטים שמחפשים סיבות להפגין כי ישראל כבר אינה דמוקרטית. ממש דמעות נקוו בעיניי.
לפי התפיסה הזו, השופטים הם מעצבי החברה הישראלית, ואילו הפקידים משמשים כחיילים שלהם, כדוגמת הגב' דינה זילבר, שחינכה דור על עליונות הפקידות על נבחרי העם. כך למשל זילבר טוענת כי יועץ משפטי במשרד ממשלתי לא נועד לייצג את עמדת השר אלא לייצג את אינטרס הציבור. כל יועץ קובע את האינטרס בעיני רוחו. אין בחירות בישראל, אין מדיניות ממשלה או שר; יש את סל הערכים הפרטי של אותו יועץ.
בפועל, מה שקורה בכל משרד או גוף ממשלתי הוא שאם השר או המנכ"ל מקדמים מדיניות שלא מתאימה לאותו יועץ משפטי, הוא מרים הנדברקס ומסכל את הכול. ומה קורה אם הוא נתקל בהתנגדות? פשוט מאוד, הוא מתקשר לאימא הרוחנית שלו, הלוא היא היועצת המשפטית לממשלה, ואומר לה: אימא, הם העליבו אותי, תני להם איזו שאגה טובה ככה, ומייד אותו משרד חוטף סיכול ממוקד.
בפועל מה שקרה הוא ששרים, עד לממשלה הנוכחית, לא העזו להרים את ראשם. הם תמיד הלכו בין הטיפות על מנת לא להרגיז אף אחד, העדיפו לקדם נושאים זניחים וניהלו את המשרדים בשוטף. דרך אגב, אם גם זה לא עזר, ואותו שר עדיין עשה איזשהם קולות או צקצוקים של התנגדות או העז לרצות או לשנות, מייד הוא היה יוצא עם תחקיר בשיתוף עם אחד מהכתבלבים התרעלנים, או היה מקבל הקש בדלת בדרך לתחנת משטרה. הרי בסוף הפרקליטות היא אדון הכול. ראינו כבר איך שר נכנס לחקירה אריה ויוצא דובון אכפת לי.
וכך, עם כניסתי למשרד, פגשתי את כלל ראשי האגפים, והבהרתי להם כבר בשיחתנו הראשונה שאני לא שואלת ולא מעניין אותי לדעת מה דעתם הפוליטית או למי הם הצביעו בקלפי. דבר אחד מעניין אותי: לקדם מדיניות על פי תפיסת עולמי והאג'נדה שאני מובילה בשם הבוחרים שלי.
אנחנו השרות והשרים של כלל אזרחי ישראל, אבל נבחרנו כדי לקדם מדיניות ימין ומשילות ולהוביל שינויים על פי תפיסת עולמנו. והדבר הדחוף שהועמד על הפרק עם כניסתי לתפקיד היה כינוס הוועדה המתמדת של החלטת הממשלה 550, ההחלטה שהוביל מנסור עבאס בממשלת בנט-לפיד עבור המגזר הערבי, הלוא היא תוכנית תקאדום. גם המנכ"ל לשעבר במשרד שלי וגם ראש הרשות לשעבר לחצו עליי מאוד לכנס את הוועדה מייד, ללא דיחוי. האמת היא שלא הייתה לי בעיה לכנס את הוועדה, שכן היא תוכננה סמוך לכניסתי למשרד, רק ביקשתי בתמימות לקבל קודם את כל החומרים הרלוונטיים – הקצאות ואחוזי ניצול, רשימת הפרויקטים וכמובן דברי הסבר על המדיניות שתלווה את התוכנית והוועדה.
הם בתגובה העבירו לי רשימת פרויקטים בעלי שמות מפוצצים ומעוררי השראה, ומה הם הסבירו לי? הם הסבירו לי שכל הנתונים יהיו בוועדה, וכי לא נהוג ששר מתעמק בנתונים. אני חזרתי וביקשתי שיעבירו לי את הנתונים. אמרתי שזה אמור להיות ככה, בלחיצת כפתור, שהרי משרדי הממשלה מנוהלים במערכת ממשלתית רשמית הנקראת מרכב"ה. אז תאגדו את הנתונים, נשב, נדבר, וקדימה לוועדה. ושוב, בתגובה, חוזרים הגמגומים, המילים המפוצצות, כותרות מתוזמרות בעיתוני התעמולה, בערוצי התעמולה ובאתרי התעמולה, בשיתוף ובשילוב מתקפה ארסית של חברי כנסת מאזור החיוג של קפלן-עזה. גם איומים היו, על תוכניות קריטיות שלא יצאו לפועל ויקריסו את המגזר הערבי ועוד ועוד.
עכשיו, תראו, בסוף, מה גורם לרוב יהודי רחב כל כך להצביע לראש הממשלה בנימין נתניהו? תחשבו על זה. אנחנו הרי מדברים על טרום עידן הפצ"רית מטביעת הטלפונים וקריסת תיקי האלפים המתפוררים. בזמן הזה הרי יושבת לה מסעודה משדרות ומכלוף מאופקים, שגידלו כאן דור של אריות יהודים ומאמינים, שמעולם לא דבק בהם רבב. אז למה הם מצביעים למועמד שיש נגדו כתבי אישום, כשכל היום ערוצי התרעלה פותחים בפרשות חדשות, ערוצי הנדסת התודעה משדרים להם בלופ אין-סופי את ראש הממשלה נתניהו נכנס לצוללת, יוצא מצוללת, נכנס לצוללת, יוצא מצוללת, עדי מדינה, מאות לשעברים שקובעים שיש סכנה לאומה ולדמוקרטיה שקורסת? זה פשוט מאוד. אותם מצביעים, גם אלה ללא השכלה פורמלית, הם בעלי אינטואיציה בריאה וחדה שאומרת דבר אחד: אנחנו לא מאמינים להם – לא לשי ניצן, לא לאלשיך, לא לאל-ג'זירה 12 ולא לאל-מנאר 13 ובטח ובטח שלא לפרקליטות.
אותו דבר אני. כשאני שומעת את הצלילים, את התדרוכים, את הכתבות ואת ההדלפות, אני ישר מבינה שבאים לערבב אותי, בלשון העם, ואני אומרת להם – מה אני אומרת להם? חבר'ה, לא תתכנס כאן שום ועדה עד שכל הנתונים לא יגיעו לשולחני. פשוט. ולא כדאי לכם להתעסק איתי. למה? כי אני כבר רגילה לכותרות, אני רגילה למתקפות, אני לא סופרת אתכם ממטר, זה כבר עובר לידי. ועדיין שולחים לי נתונים לא רלוונטיים והמון המון כותרות.
כאן הבנתי שצריך להיכנס פנימה ולהבין מה הסיפור. וכך, לראשונה מקום המדינה, קמה הממשלה המסוכנת ביותר לחברה הישראלית בכלל ולחברה הערבית בישראל בפרט. האמת היא שהשמאל הישראלי תמיד היה נאיבי, יכלו למכור לו את הירח. מכרו לו את אוסלו עם יונה ועלה של זית; מכרו לו את ההתנתקות של אנחנו כאן והם שם; מכרו להם שנים שהם אנשי הדמוקרטיה, הליברלים, האחים לנשק, הם הרוב; מכרו להם שפחות ונתינים בקפלן; מכרו להם כלכלה קורסת, שוד הגז, חרם כלכלי, צונאמי מדיני; אמרו שאיבדנו את טראמפ, שאין רגל מסיימת, שרפיח היא ספין ואין אסטרטגיה.
האמת היא שאני יכולה לנאום כאן עוד חודשים, ומאוחר, ואני לא אספיק לציין את כל התחזיות וההזיות האומללות שלהם. אבל חשוב שידעו שהכי חמור הוא שהצליחו למכור להם שחייבים להסיר את הביורוקרטיה לטובת החלטת הממשלה 550. מנסור עבאס אמר לממשלת הנוכלים: אני אצביע על מה שאתם רוצים, אני אחזיק אתכם מהאוזניים, רק בתנאי אחד – תחברו אותי ואת מועצת השורא למוביל הארצי של הכספים. אני רוצה לראות – וכך קרה, אגב – את כל אגף תקציבים בכפר קאסם עם פנקסי צ'קים פתוחים, לא סיפורים. איך אמרה קודמתי בתפקיד, מירב כהן? אני ומנסור 24/7 על הכספים האלה. כך היא אמרה. הרי זה אירוע דוחה שבת, ובטח לחיזוק רע"מ, הלוא היא הגף הציוני בממשלת הנוכלים שהייתה. ואיך אמר מנסור ממש לא מזמן על שר האוצר דאז, של ממשלת האחים המוסלמים, אביגדור ליברמן, שהתהדר באג'נדת "רק ליברמן מבין ערבית"? ליברמן גבר, כך הוא אמר. למה גבר, אתם שואלים? כי בכל פעם שאילת שקד עשתה קולות או שאלה קצת שאלות, מייד הגיע לספת הפסיכולוג הקואליציוני האדון ליברמן כדי לפתוח את הברזים.
הסיפורים בלופים שמכרו לנו על תוכניות חינוך, דיור, הכלה והקשבה, הזרימו מיליארדים ישר לרשויות, למשרדי הממשלה ולחברות הממשלתיות על מנת לכאורה לצמצם את הפשיעה על ידי חינוך ותרבות, שיכון ועוד. למה דומה הדבר? כאילו ארצות הברית הייתה נלחמת בדאעש על ידי תוכניות חינוך ודיור וחלוקת פיצות במתנ"סים, או שממשלת ישראל הייתה נלחמת בחמאס בעזרת טקסים אלטרנטיביים של שוברים שתיקה ובצלם.
אותה ממשלה חשבה שנתוני הפשיעה אמורים לרדת פלאים. אז זהו, שממש לא – הם הכפילו את עצמם. ולאחר שהבנתי איך פעלה השיטה וצללתי לנתונים, כבר בישיבה הראשונה למיגור הפשיעה שהשתתפתי בה שאלתי את הנוכחים – שכן היו נוכחים שם שב"כ, משטרה, שב"ס, שרים וראש הממשלה, כמובן: מי לדעתכם העבריין שגרם הכי הרבה נזק במפת הפשיעה בישראל מקום המדינה? עלו שם שמות של אברג'יל, של רוזנשטיין ועוד כמה. ואני אמרתי להם: כולכם טועים, מי ששינתה את הפשיעה במדינת ישראל היא פקידת בנק בשם אתי אלון, שהפכה כנופיות מקומיות לארגוני פשיעה, וחלקם אפילו לבין-לאומיים. אתי אלון, בזכות 250 מיליון השקלים שהזריקה ישירות לוורידים של אותם עבריינים, הפכה אותם לארגוני פשיעה, ובכסף הזה רכשו אמל"ח, חיילים, רכבים משוריינים ומכולות סמים ובנו אימפריות של פשע.
בדיוק כך עשתה גם ממשלת הנוכלים – היא חיברה את ארגוני הפשיעה ישירות לצינור של החשב הכללי. בדיוק כמו באחד הדיונים שבו שאלתי: האם שמתם לב בכמה מקרים, כשנעצרים ראשי הארגונים, נעצרים איתם גם ראשי הרשויות? זה לא מקרי. אתם צריכים להבין, אדוני היושב-ראש, כשנעצרים הארגונים – ואני לא אגיד כאן שמות – נעצרים איתם גם ראשי הרשויות. ולמה זה לא מקרי? כי הרציחות שאנחנו רואים היום הן מלחמות שליטה על רשויות מקומיות, על מכרזים ממשלתיים, על שליטה במוסדות ובמנגנונים. הם לא על סחיטה במכולת או צפירה ברחוב.
היום ארגוני הפשיעה יצרו אוטונומיות פליליות ברשויות. הם שולטים במי ישלם היטל השבחה וכמה, בהיטלי סליל ובמינויים, מהשומר בשער המועצה ועד המנכ"ל ומהנדס הרשות. כל הספקים והקבלנים, כולם שלהם. כולם מבועתים מפחד. איש הציבור לא מפחד רק על עצמו, הוא מפחד גם על בני משפחתו ועל החמולה שלו. בני משפחתו מגיעים אל איש הציבור ואומרים לו: תחתום על כל דבר, אנחנו לא רוצים בעיות.
אותם ארגונים רוצחים מועמדים לראשות העיר. ראשי ערים ומהנדסים מתחננים לא להעביר להם כספים. בנצרת, ארגון פשיעה הכריע עירייה שלמה. אני אישית פגשתי עשרות אזרחים שרועדים מפחד. בנגב אין אנטנה של סלולר שלא משלמת פרוטקשן; אין קו חשמל שלא גונבים ממנו חשמל. בעמק שרה בבאר שבע אני רואה כתובים על קירות בערבית. אני שואלת מישהו מהרחוב: מה כתוב? הוא אומר לי: תראבין. הם מסמנים טריטוריות באין מפריע.
כל זה בזכות הדמוקרטיה הליברלית הפרוגרסיבית שלנו. אני מודיעה כאן לאזרחים הערבים: לא עצרתי תקציבים על בסיס מגזרי. הסתובבתי ביניכם וראיתי את התסכול, את הפחד ואת חוסר התקווה. עצרתי את הכספים האלה רק מתוך הבנה שהם אלה שמתדלקים את הפשיעה; עצרתי את הכספים שנציגי הציבור שלכם הבטיחו לחלק לראשי המועצות והארגונים המפלגתיים שלכם. אני אומרת להם דבר פשוט: חינוך אפשר להשלים או ללכת לשיעור פרטי, לנהוג אפשר גם בלי כיכר, אבל חיים אי-אפשר להחזיר. אי-אפשר. רק היום דיברתי עם אזרח תל שבע, והוא אמר לי בפירוש: אל תעצרו, החודש הזה הוא החודש היחיד שלא שומעים יריות.
ולכן, לראשונה מאז קום המדינה, ולאחר פגישות רבות שישבתי בהן גם עם ראש הממשלה וגם עם ראש השב"כ, הבנו שאין דרך לעצור את הגידול הממאיר הרצחני הזה אלא רק על ידי איסוף הנשקים. במקביל, נקים יחידות משטרה ייעודיות רק למגזר, כדי לאפשר חיים ועסקים ללא פרוטקשן. אנחנו נחושים ולא נוותר עד שנערוף להם את הראש על ידי חקיקת חוקים ייעודיים.
אם זה היה תלוי בי, הייתי מכניסה גם צבא, שייכנס מרמלה בצפון ויצא בתראבין בדרום ועובר בית-בית לאסוף את הנשקים, בלי פצ"רית, בלי יועמ"שית, בלי בג"ץ ובלי בצלם. וכל האנרכיסטים ורסיסי האופוזיציה ושקמה באוקטובר יכולים לצרוח מקפלן עד עזה על זכויות אדם ודמוקרטיה.
יש לנו מכשולים רבים, גם מבית, ובעיקר הפרקליטות, שרואה שדמוקרטית מעצרים מינהליים טובים רק למתיישבים ולא לארגוני פשיעה רצחניים. זה לא סתם שהאופוזיציה פה ריקה; הם לא רוצים לשמוע את זה. לכן הם רואים שאמצעים טכנולוגיים כמו אלה שהפעילו על עשרות מקורבי ראש הממשלה, חשובים יותר מסיכול ארגוני פשיעה. לכן במשך שלוש שנים הם מונעים חקיקה בנושא. ראינו בליל התקציב גם קרבות של מי שחשבו שתוכניות של "איפה זה פוגש אותך?" ו"איך זה גורם לך להרגיש עמוק בפנים?" חשובים יותר מאיסוף נשקים.
שיהיה לכם ברור, אני נחושה. מה שעברתי בשלוש השנים האלה יכול למלא ספרים רבים – האיומים, הכתבות השקריות, האנשים הרעים, הרדיפה, הלחצים – אבל הם פשוט לא מבינים שתמו ימי הנסיכים בליכוד. הם לא מבינים שאנחנו לא ממלכתיים, אנחנו לוחמים בעבור המדיניות ובעבור קהל בוחרינו. אנחנו לא גנבי קולות. עלינו לא מאיימים ואותנו לא מפחידים. אנחנו כאן כדי להחזיר את המשילות, הדמוקרטיה ורצון העם, ראס בין עינכ. תודה רבה.
1,840 מילים של מאי גולן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.