קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב בראש. לילה טוב, חברותיי וחבריי לכנסת. אזרחי ישראל, אני מצטרף למברכים את שר המשפטים, השר לוין, ואת חבר הכנסת רוטמן. אני זוכר הרבה שנים את השר לוין מתחיל את הרצאותיו בתחום הזה בהלכת אפרופים – דווקא המרחב האזרחי, שעד אליו הגיעה פרשנות בית המשפט.
ואני עליתי לכאן כדי לתמצת לכם, אזרחי ישראל, אולי בשלוש הדקות שנשארו, שבוע שלם, פחות או יותר, של מה שקרה בבית המשפט העליון, עוד לפני אפרופים ואחרי אפרופים. הינה השבוע של בג"ץ בראשות יצחק עמית.
מה שקרה השבוע. כן, בשבוע שעבר, התכוונתי בכל השבוע האחרון, מראשון לראשון, משני לשני, איך שתקרא את זה. טוב שאתה מדקדק. אני מקווה שגם בדברים שאני אומר תדקדק.
הראשון זה ניגוד העניינים – שמענו כולם, קראנו, אני קראתי. הינה, אני מצטט: "טענתו העקרונית של הנשיא", אומר השופט קולה, "הינה כי מדובר בעניין רוחבי ומוסדי, וכי לא הייתה בו כל מניעות מלדון בעניין הזה. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בעניין אישי, הנוגע לאחיו של הנשיא" וכו' וכו'; לא נלאה אתכם כאן בפרטים.
אבל דבר אחד ברור – שהשופט קולה מתייחס למושג "עניין אישי", כלומר ניגוד עניינים, מכיוון שזה כן עניין אישי, ואף דוחה את הטענות, אם קראת כבר את הכול.
יפה. אז הוא דוחה את טענות בדבר היותו שופט תורן ואחרים. ובוא נאמר ככה, מעבר להנחה בסוף, ברור לגמרי - - -
רגע, ברור לגמרי שאנשים בעלי דם רגיל, נקרא לזה ככה, לא דם כחול, לא אוליגרכים, זה מסוג הדברים שהם לא עושים. ואני מזכיר לך, על הרבה פחות מזה נכתבו פה ספרי ניגוד עניינים של ד"ר מנדלבליט וד"ר לימון, וכל הדוקטורים הללו כתבו לנו ספרים שאם ביבי נתניהו עובר במקרה באיזה רחוב שאולי יש שם ריח של איזה משהו שקשור לבן דוד שלו, זה כבר הפך להיות ניגוד עניינים. אז אנחנו אחרי זה. זה – דבר ראשון.
דבר שני, אולי החמור מכל השבוע – בית המשפט העליון אסר על מבקר המדינה. זה לא מעשה ליד החוק, זה מעשה אנטי-חוקי. חוק מבקר המדינה, חוק כל כך ותיק, כל כך יסודי, שנותן סמכות – לא סמכות, חובה למבקר המדינה לבקר ולבדוק, ואני שם בצד את כל המכתב שמבקר המדינה הוציא על הרצי הלוי, כל ההקלטות של קציני צה"ל ודברים נוראים ואיומים – בא בית המשפט העליון נגד חוק כל כך חשוב, כל כך יסודי, כל כך עתיק יומין, ואומר: לא.
שלוש – צו על תנאי. זה במקרה חוק שיזמתי וחוקקנו כאן בכנסת, ובא בית המשפט, קודם כול הוא אומר: תבוא הכנסת, תיתן טעם, למה לא יבוטל חוק? זה פשוט קשה לקרוא את זה, ואסור לנו לנרמל את המצב הזה שבית המשפט בא והוא מחליט שהוא ייתן לנו צו ביניים מדוע חוקקנו, ועוד החוק הזה, שאומר שמורים תומכי טרור לא ילמדו בבתי הספר.
ולא גמרנו עם זה, ומגיע צו ביניים על גל"צ, ממשלה שאומרת: אני לא רוצה להתערב, אני הולכת אחורה, אני לא מתערבת בשוק, ובית המשפט – גם זה בלתי אפשרי.
ואני אסיים בזה – בא אהרן ברק ואומר לנו: אנחנו לא חיים בדמוקרטיה ליברלית, אנחנו עוברים מאזרחים לנתינים. ואני אומר: ברק צודק. הינה, יצא אהרן ברק, אחרי כל כך הרבה שנים, והינה, אני מסכים, הוא צודק, אנחנו אכן לא בדמוקרטיה ליברלית, אנחנו במקום שבו ההשתלטות שלו ושל חבריו לאורך שנים על החירויות שלנו, על הזכויות שלנו, על החוקים שלנו, על מה שהם קוראים בבוז – וחבל שאתה מסכים איתם, נאור – "דמוקרטיה פורמלית" - - -
- - שבאים ושמים פתק בקלפי. ואנחנו אכן, אדוני היושב-ראש, הופכים מאזרחים לנתינים. ואין מתאים מזה מלסיים בדבריו של השופט לנדוי, ששאלו אותו על ברק: האם הבעיה איתו שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים? אמר השופט לנדוי: אני חושב שהנשיא ברק לא משלים - -
- - עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין הרשויות שלנו.
הוא לא בא להשליט את המשפט, אלא בא להשליט ערכים מסוימים כפי שהם נראים לו. "וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל". אכן, אינה נראית ולא ראויה.
629 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.