קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. השרים, חברות וחברי הכנסת, אני מבטיח שזה יהיה יותר קצר מהזמן שלקח לי להגיע להשלמת החקיקה הזאת, את זה אני מבטיח – כן, שזה משהו כמו הרבה שנים.
טוב. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, באפריל 1995 נפל דבר בעולם המשפט: נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק פסק אז, בפסק הדין הידוע כפסק דין אפרופים, כי פרשנות חוזה תיעשה לפי אומד דעת הצדדים והנסיבות על פני לשונו הפורמלית, אם לתמצת פסק דין ארוך. בכך הוא הפך את פרשנות החוזים על ראשה והמציא, הייתי אומר כדרכו, יש מאין, שיטה פרשנית חדשה שעד מהרה, כמו הרבה מאוד דברים אחרים שנעשו על ידו, התגלתה כהרת אסון. השיטה הזאת, צריך להסביר במשפט אולי מה היא אומרת – שבמקום לקרוא מה שכתוב בחוזה, יושב השופט ומחליט בדיעבד מה התכוונו הצדדים כשהם אז חתמו על החוזה, הוא יושב היום ומחליט מה הם חשבו אז, קורא את מחשבותיהם בדיעבד, ולפי זה מחליט מה כתוב בחוזה.
התוצאה הזו הביאה לנזק מטורף למגזר העסקי ובכלל, אני חושב לציבור כולו, משום שהיא יצרה חוסר ודאות מוחלט. מהיום, למה לשלם? אם כתוב שבתאריך מסוים צריך לשלם סכום מסוים, אפשר להגיד: לא, התכוונו בכלל למשהו אחר, ולפתוח משפט שלם שנמשך שנים, עם כל מה שכרוך בדבר הזה.
רצון הצדדים – שמלכתחילה בתמימותם התקשרו בחוזה מרצון, לא כי מישהו הכריח אותם, פתאום מצאו את עצמם כבולים לכל מיני דברים שאף אחד מהם אפילו לא העלה בדעתו לטעון במשפט ולכל מיני פרשנויות שאיש מהם לא דמיין ולא חשב בכלל, לא כשחתמו על החוזה, לא לאורך השנים, לא כאשר ניהלו את המשפט.
כן, תוצאה אבסורדית לחלוטין. הדבר הזה גרם בין היתר לכך שכל חוזה הפך למפעל של כריתת יערות – כותבים בלי סוף כדי לנסות מראש לחזות מה יכול לחשוב השופט ולהסביר למה מתכוונים, וכשכותבים המון יש סתירות, וכבר לא זוכרים בעמ' 200 מה כתבו בעמ' 10, וכו' והנזק רק הולך ונערם ומצטבר.
כאשר נכנסתי לכנסת בשנת 2009, התחלתי מסע בין למעלה מ-16 שנה כדי לשנות את האבסורד הזה. תראו איך דבר שהוא כל כך מתבקש, כל כך מובן מאליו, תראו איזה מאמץ הוא מצריך ובמה הוא כרוך.
את הצעת חוק החוזים המקורית, שנועדה לתקן את העוול והעיוות הזה, הגשתי בחודש יולי 2009. אחרי מאמץ ומאבקים אין-ספור, הצלחתי בסופו של דבר להעביר בקריאה שלישית בחודש ינואר 2011 תיקון חשוב, אבל רחוק מלהיות מלא, שעשה צעדים בכיוון הנכון, אבל נאלצתי אז לעשות הרבה מאוד ויתורים כדי לנסות ולשפר במשהו את המצב.
כהרגלנו, ואנחנו כבר מורגלים בעניין הזה, הדבר הזה לא באמת הצליח לעזור. הדברים הגיעו לשיאם בבקשת רשות ערעור 3961/10, שבה שני שופטים של בית המשפט העליון, רק אלוהים יודע איך, הצליחו למצוא דרך לטעון – אגב, כמובן ללא שום בסיס – שמה שהיה פחות או יותר נשאר, אולי אפילו התחזק, והלכת אפרופים שרירה וקיימת. וצריך לאזכר את דעת המיעוט של השופט הנדל, שממש עולה מהכתיבה שלו, כמעט בתימהון, שואל אותם: איך יכול להיות? איך אתם יכולים לקרוא דבר כזה?
אבל צריך לומר שהשינוי שנעשה אז כן השפיע, משום שקריאת הכיוון הזאת והצורך, הזעקה של המשק כולו, הביאו למצב שלאט-לאט התחיל תהליך של שופטים שנעו בפסיקות שונות – חלק מהן הזכיר כאן חבר הכנסת רוטמן – קצת הניעו את המטוטלת חזרה לכיוון הגיוני יותר של לנסות להיצמד קצת, איפשהו, לפחות במידה מסוימת, למה שהצדדים כתבו וכנראה שיקף את כוונותיהם.
כאשר נכנסתי לתפקידי כשר המשפטים, אחת המטרות העיקריות והראשונות ששמתי לעצמי הייתה לשנות ולתקן אחת ולתמיד את העניין הזה מן היסוד ומן השורש. והיום אנחנו משלימים מהלך חקיקה, שלפחות בעולם המשפט, וגם בהשפעה שלו על המשק, הוא ממש מהלך היסטורי, שמשיב את חופש החוזים על כנו, שקובע כלל, וצריך לומר את סדר הדברים הנכון, כפי שהוא צריך להיות, של אופן פרשנות החוזה.
החוק, אני לא איכנס לפרטיו, אדוני היושב-ראש, אני רק אומר: יש לנו שני שינויים יסודיים שאנחנו עושים. הדבר הראשון, שנראה כמעט מובן מאליו: אנחנו קובעים שהצדדים יכולים לקבוע בחוזה מה יהיה אופן הפרשנות שלו, והדבר הזה הוא בעיניי ההתגלמות המובהקת של חופש הבחירה, של זכות הפרט. לא ישב מישהו ויחליט לצדדים לפי מה יפרשו את ההסכם שהם עשו באופן וולונטרי, מרצונם. הצדדים יוכלו לקבוע הסדרים ברורים, מה כן יילקח בחשבון, מה לא יילקח בחשבון, מראש, וכל אחד ידע איפה הוא עומד. הדבר הזה כמובן גם יצמצם מאוד את ההתדיינויות.
הדבר השני והחשוב – בחוזים שהם חוזים עסקיים, שבהם גם מטבע הדברים יש ייצוג משפטי, ההיצמדות תהיה ללשון החוזה. מה שכתבו זה מה שהתכוונו, ורק במצבים כמו של סתירה בין סעיפים שלא ניתנים ליישוב בתוכן הכתוב, שם נזדקק לכל מיני הערכות ופרשנויות, וכמובן גם להתדיינויות ארוכות יותר.
החוק שאנחנו, אני מקווה, נעביר הלילה, שם סוף להלכה המרכזית של הנשיא בדימוס ברק בדיני החוזים ובמשפט האזרחי בכלל – הוא שם סוף להלכת אפרופים על כל הנזקים האדירים שהיא גרמה. הוא שם סוף לאי-ודאות ושם סוף גם לאי-צדק שנלווה לאי-ודאות הזו, בגלל שצריך להבין: כאשר אין ודאות, כאשר כל אחד יכול לטעון כל טענה על כל דבר, כאשר אפשר לנהל הליכי סרק וכאשר ההליכים מתמשכים שנים, מי מרוויח מזה? תמיד זה הצד החזק, מי שיש לו כסף, מי שיש לו אורך נשימה; זה לא הצד החלש, שלא יכול לחכות לתשלום שמגיע לו. ואז מנצלים את המצב הזה כדי להגיד: אדוני, הייתי צריך לשלם לך? לא משלם לך. ואני טוען איזו טענה, ועכשיו ננהל משפט שנים, ובינתיים הצד החלש לא יכול, כי הוא צריך להחזיר לבנק את ההלוואה שהוא לקח, והוא נכנע ומוותר, ולא מקבל את מה שמגיע לו. מי שחזק מרוויח, ומי שחלש, נפגע פגיעה נוראה. זה המחיר של האי-ודאות, ואת המחיר הזה היום אנחנו מוחקים.
צריך גם להגיד עוד דבר – אנחנו עושים דבר שהוא גם חיוני מבחינת זכויות האדם והאזרח. אנחנו מקדשים היום את רצון האדם, את רצון הצדדים לחוזה, ולא את רצון השופט. כיבוד זכויות הפרט במקום דיקטטורה שיפוטית. הצדדים התקשרו בחוזה, כל אחד חתם על מה שחתם. רצונו -– כבודו, ולא כבודו של השופט יכתיב לו מה היה רצונו.
וצריך גם לומר שהדבר הזה בוודאי הוא צעד חשוב מאוד להפחתת העומסים בבתי המשפט. ההתדיינויות האין-סופיות, תיקים שלא היו ולא נבראו, הליכים שלא נגמרים, ניסיונות לברר בדיעבד, ממרחק של שנים, מה התכוונו הצדדים וכל מיני דברים מוזרים והזויים כאלה, מבטיחים דבר אחד: שלא יהיה סוף להליך המשפטי, לא יהיה סוף להליכי הערעור. אגב, אני אפילו יכול להגיד לכם דבר נוסף: הדבר הזה מאלץ את השופטים לכתוב פסקי דין ארוכים בעניינים שהם שוליים לגמרי. למה? בגלל שהוא חייב להתייחס לכל טענה מן הגורן ומן היקב. לא עוזר לו לכתוב, אבל בחוזה כתוב אחרת, כי הוא יודע שבערכאת הערעור יתחילו לעשות מחקר שלם, מה התכוון מישהו אולי פעם. ולכן הדבר הזה יקל גם על השופטים, יקל על המשק, יקל על הצדדים כולם, יעשה צדק ויתקן עוול נורא שנגרם באותו אפריל 1995, באותה הלכה שלא היה לה מקום אז ואין לה מקום גם היום.
צריך גם להגיד עוד דבר: זה קל מאוד לעשות נזק. את זה עושים לפעמים בפסק דין אחד. כפי שאפשר לראות, זה לוקח 30 שנה להיחלץ מזה, כולל 16 שנה של מאמצי חקיקה כאן, אבל זה גם מוכיח שאם יש נחישות ואם יש גם סבלנות לפעמים, בסוף יש גם צדק.
לא, החוק חל על חוזים, זה העולם שהוא עוסק בו. הוא לא עוסק בפרשנות חקיקה, הוא עוסק בפרשנות חוזים. ואני, נדמה לי, הסברתי בצורה מאוד מפורטת את המשמעות שלו ואת החשיבות שלו. אני, אתם יודעים, מקפיד לדייק בדברים, ואני גם אומר לכם באופוזיציה, אין שום סיבה להתנגד לדבר הזה. כל המשק משווע לו, ואתם יודעים את זה היטב – אגב, ואמרתי שוב, בעיקר החלשים יותר, העסקים הקטנים, אלה האנשים שייהנו מהדבר הזה. העוול שנגרם להם ייפסק.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לרבים רבים שהיו שותפים למאמץ הגדול הזה. אני רוצה בראש ובראשונה להודות לחברי יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט חבר הכנסת שמחה רוטמן. שמחה, תודה רבה. עבודה מדהימה, מקצועית, סבלנית, אין-ספור ישיבות. באמת זכות גדולה נפלה בחלקי להיות שר משפטים כשאתה יושב-ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט, והעשייה שלך בחוק הזה, כמו גם בהרבה מאוד חוקים אחרים, פשוט עשייה יוצאת מן הכלל בכל היבט, ובראש ובראשונה בהיבט המקצועי. אני רוצה להודות לצוות הוועדה – למנהל הוועדה איל קופמן, לעו"ד גור בליי, היועץ המשפטי של הוועדה, לעו"ד ניצן רוזנברג, לעו"ד אלעזר שטרן. כולם עמלו והיו שותפים למאמץ הגדול הזה. אני רוצה להגיד תודה רבה מעומק הלב למשנה למשפט אזרחי בייעוץ המשפטי לממשלה, עו"ד כרמית יוליס, ולצוות הנפלא שלה, עו"ד יערה למברגר, עו"ד ליאור ששון ועו"ד ליאת לנדאו. הם השקיעו בעניין הזה עבודה אין-סופית.
אגב, נעשה כאן שיתוף ציבור, התייעצות עם שורה ארוכה מאוד של מומחים, שולחנות עגולים, עם כל הגורמים הרלוונטיים, גם במשק. אני חושב שהם עשו כאן מלאכה שהיא אות כבוד לאיך שייעוץ משפטי צריך לפעול ולעבוד, והתובנות המקצועיות שלהם תרמו תרומה עצומה, ויש להם טביעות אצבע רבות בתוצאה הסופית שהגענו אליה. דבר דומה אני גם יכול לומר על הייעוץ המשפטי של הכנסת. הזכרתי קודם את עו"ד גור בליי, וכמובן גם עו"ד שגית אפיק, היועצת המשפטית של הכנסת, וכל הצוות שלה.
אני רוצה לומר תודה מיוחדת לאיש יקר, מנכ"ל משרד המשפטים איתמר דוננפלד, שעשה בעניין הזה, באמת הפך כל אבן כדי להביא ולדחוף את החוק הזה קדימה ולהביא לכך שנגיע לקו הגמר. תודה מיוחדת גם לראש המטה של המנכ"ל ציון ליפשיץ-פלוס, שעשתה גם היא עבודה מדהימה כאן, ולכל הצוות שלה. הרבה מאוד מומחים היו שותפים לכתיבת החוק הזה. לכולם מגיעה תודה רבה. אני אציין שניים שהשקיעו בעניין הזה שעות רבות, פרופ' אורי בן-אוליאל וד"ר חגי ויניצקי, שתרמו גם הם תרומה חשובה מאוד. אני רוצה כמובן להודות גם לכל הצוות שעובד איתי בראשות ראש המטה שלי, שאחראית לעבודת הכנסת, עבודת המשרד שלנו בכנסת, לילך שלי, ולכל הצוות. ואני באמת חושב שזה יום חג לכנסת – החלטה וחוק חשובים מאוד. ואני מודה לך, אדוני היושב-ראש, על הסבלנות גם בשעת הלילה המאוחרת הזו. תודה רבה.
אני אומר, וזאת שאלה טובה, ואני אתייחס אליה.
לא, לא. צריך לומר כך: תראה, קודם כול, כל החוזים שנעשים עם הייצוג, וזה הרוב המוחלט – היום רוב האנשים עושים חוזים כשהם מיוצגים על ידי עורכי דין, זה המצב – ברוב החוזים, כאשר יש ייצוג, אתה יכול לקבוע גם את כלל הפרשנות וגם כמובן ללכת לפי הלשון. במצב שבו מדובר בחוזה שאיננו חוזה עסקי, בדרך כלל במצבים האלה - -
- - במצבים האלה, מה שאנחנו עשינו, אמרנו ששם לא נכבול את האנשים ללשון, כי בדרך כלל הניסוח הוא לא מקצועי. אבל מה שעשינו – קבענו קריטריונים ברורים לפי מה בודקים את הדברים, ובדרך הזאת תחמנו באיזו מסגרת את התהליך הזה, יצרנו הרבה יותר ודאות גם במצב הזה. זה לא עכשיו טענות מן הגורן ומן היקב שאין להן סוף, אלא תמצות של הדבר לנקודות מאוד מסוימות ומוגדרות, ולכן גם שם שיפרנו את הוודאות באופן דרמטי. אבל צריך להגיד שהמאסה הגדולה, המשמעותית, של החוזים, היא החוזים שנעשים עם ייצוג, היא החוזים שבהם אנשים יודעים טוב מאוד למה הם נכנסים.
אז אמרתי, אמרתי שבכל חוזה כזה שיש לך ייצוג, אתה יכול לכתוב את הדברים, והדבר הזה יקבל את המשקל שלו, ובחוזה עסקי המשקל הוא גם מחייב לחלוטין. אני חושב שהדבר הזה נותן שינוי עצום לעומת המצב הקודם. זה לא פתוח לחלוטין, ומצד שני, כן, אני אומר: נתנו מענה במקומות שבהם ברור שאופי החוזה הוא כזה שבדרך כלל הלשון שלו לא תמיד משקפת באופן מלא את הדברים.
אני אתן לך למשל דוגמה חשובה שצריך לתת אותה, שהיא חוזה אחיד. כשאדם בא ורוכש דירה מקבלן, אני לא רוצה שמה שהקבלן הכתיב בחוזה זה יהיה מה שיקבע, ואת זה באמת החרגנו, על מנת להגן, שוב, דווקא על הצד החלש במקום הזה. ואגב, שם חל, ככלל - - -
ממש לא, משום שההלכה היא מין משהו וירטואלי כזה. ולכן, מה שעשינו שם הוא שני דברים: האחד – אמרתי, תחמנו בדיוק איך עושים את הפרשנות הזאת, כדי שזה לא יתבדר לכל רוח. אבל יש כאן עוד דבר מאוד חשוב, יש עוד דבר מאוד חשוב, והוא נשאר והוטמע כאן מהתיקון הקודם שעשיתי אז, והוא כלל הפרשנות כנגד המנסח. הווי אומר שכשאני התקשרתי עם מישהו, עם קבלן, כשאתה בא לקנות דירה והוא ניסח, בכל מקרה שאפשר להבין משהו לשני הצדדים, הפרשנות תהיה נגדו, כהגנה על הצד החלש. ולכן נתנו פה באמת באמת מארג שלם של הגנות לצדדים החלשים, תמרצנו לעשות חוזים ברורים ומדויקים, ופתרנו את הבעיה לכל המגזר העסקי, שמצא את עצמו במקום לעשות עסקים, מנהל משפטים במשך שנים על כל מיני טענות הזויות שלא היה להן שום מקום. תודה רבה.
1,972 מילים של יריב לוין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.