קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, חבריי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת לקריאה השנייה והקריאה השלישית את הצעת חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 3), שיקבל בסופו של דבר את התאריך התשפ"ו–2026.
הצעה זו היא הצעת חוק ממשלתית שמוצע בה לשנות את הכלל העקרוני שלפיו יש לפרש חוזים, במטרה להביא לוודאות רבה יותר בתחום זה.
מאוד מפריע הרעש, אדוני היושב-ראש.
פרשנות חוזים נעשית היום לפי סעיף 25(א) לחוק החוזים, שקובע כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין. ואולם, אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
סעיף זה, גם בנוסחו הקודם, עורר מחלוקת ארוכת שנים, המוכרת בעיקר בשל פסק הדין בערעור אזרחי 4628/93 בעניין אפרופים, והתיקון המוצע כעת נועד להביא לסיומו של דיון ארוך שנים זה ולקבוע הוראות מפורטות בחקיקה ראשית לעניין אופן פרשנות חוזים שיביאו לוודאות המשפטית הנדרשת בדיני החוזים בכלל, ובעולם העסקי בפרט. לפי המוצע, כלל היסוד שלפיו יפורשו חוזים יהיה מעתה: ככל אשר הסכימו הצדדים. כלל בסיס זה מעניק את הבכורה בפרשנות חוזים לעקרון חופש החוזים ולאוטונומיה של הצדדים, שהם אדוני החוזה.
לצד הכלל היסודי של פרשנות לפי הסכמת הצדדים, מוצע לקבוע כיצד יפורש החוזה במקרה שהצדדים לא מסכימים ביניהם באופן מפורש. לפי המוצע, יש שני כללי פרשנות שונים: כלל אחד לפרשנות חוזה עסקי, וכלל אחד לפרשנות חוזים אחרים, בהתאם למגמה בפסיקה, שהבחינה בין סוגי החוזים השונים, כפי שבא לידי ביטוי למשל בערעור אזרחי 7649/18 בעניין ביבי כבישים.
הכלל הראשון הוא כלל הפרשנות הלשונית. מוצע כי חוזה עסקי שלא נקבעו בו הוראות לעניין אופן הפרשנות, יפורש בהתאם ללשונו בלבד. ההנחה בבסיס הכלל המוצע היא כי צדדים לחוזה עסקי מיומנים בעריכת חוזים ובניהול הסיכונים הכרוכים בכך; יש להם את ההבנה והיכולת להשקיע משאבים מתאימים בעריכת חוזה מפורט ובניסוח מיטבי שלו, כך שהוא ישקף את רצונם המשותף.
לצד זאת, מוצעים שני חריגים לפרשנות הלשונית: אם מלשון החוזה בלבד נובעת תוצאה שאיננה מתקבלת על הדעת, או אם מלשון החוזה בלבד עולה סתירה בין הוראות שונות בו, מוצע להבהיר כי במקרה שמתקיימים החריגים הללו, הפרשנות של החוזה תיעשה בהתאם ליתר הוראות חוק החוזים, ובהן גם האפשרות לפרשו לפי אומד דעת הצדדים. אבל כמובן שהיה חשוב מאוד בתהליך החקיקה להדגיש מהו הכלל ומה הוא החריג לכלל.
הכלל השני הוא כלל פרשנות לפי אומד דעת הצדדים, שחל על חוזה שאיננו עסקי – חוזה אחיד, אף אם הוסכם בו אחרת, וחוזה עבודה או הסכם קיבוצי, שם ממשיך לחול כלל הפרשנות המרכזי הנוהג כיום, שפירושו למעשה הלכת "ביבי כבישים" בשינויים המחויבים. זאת אומרת, גם לגביו אנחנו לא משנים ולא מחזירים, חלילה וחס, למציאות של פרשנות לפי אומד דעתם של הצדדים, גם אם היא לא באה לידי ביטוי בחוזה, אלא אנחנו מייצרים את הוודאות, אבל נותנים יותר משקל לאומד הדעת של הצדדים, מתוך הנחה שצדדים שלא קבעו במפורש כיצד החוזה יפורש ולא מדובר בצדדים עסקיים, צריך להפעיל יותר ולתת יותר משקל לאומד הדעת של הצדדים ולהפעיל יותר שיקול דעת בנושא הזה.
לעניין כלל פרשנות זה, מוצע להוסיף ולעגן את הכללים הנהוגים בפסיקה היום, כדי להבנות את שיקול הדעת של בית המשפט כשהוא נדרש לקבוע את המשקל היחסי של לשון החוזה ושל נסיבות העניין. מוצע כי המשקל היחסי שיינתן לשני רכיבים אלו יתבסס, בין השאר, על שלושה שיקולים: יחסי הצדדים – ובכלל זה פערי מידע או יחסי אמון מיוחדים ביניהם; מידת הפירוט של החוזה; הניסיון המקצועי של הצדדים והייצוג המשפטי שהיה להם בעניין עריכת החוזה.
לבסוף, מוצע להבהיר שני עניינים באשר לעיקרון הבסיסי של הסכמת הצדדים, מוצע שצדדים שאינם מיוצגים על ידי עורך דין לעניין עריכת החוזה, יראו אותם ככאלה שלא הסכימו על אופן הפרשנות, כך שפירוש החוזה ביניהם ייעשה בהתאם לכללי ברירת המחדל. שנית, מוצע לקבוע כי לא יהיה תוקף להסכמה של הצדדים, שנוהגת לפי הכלל של פרשנות נגד המנסח.
ההצעה נדונה בוועדה תקופה ארוכה. נשמעו עמדות הציבור ומומחים. אני מקווה שהיא תגשים את תכליתה ותביא בטווח הארוך – והקצר – לוודאות וליציבות החשובות כל כך בדיני החוזים.
להצעת החוק הוגשו הסתייגויות ובקשות רשות דיבור. אני מבקש מהכנסת לדחות את ההסתייגויות ולאשר את הצעת החוק בקריאות שנייה ושלישית, כנוסח הוועדה. אבל בטרם ארד – שני הדפים הקצרים והתיקון, שהוא יחסית קצר, לחוק החוזים, לא משקפים כהוא זה את העבודה הרבה ותשומת הלב הרבה שהושקעה בניסוח החוק הזה. מדובר בתיקון שהוא לכאורה טכני לחוק החוזים, אבל למעשה מדובר באחד הצעדים המשמעותיים ביותר להחזרת השפיות למערכת המשפט הישראלית, ולתיקון ההפיכה המשטרית – כן, כן, הפיכה משטרית שהייתה במדינת ישראל, שביצע אותה אהרן ברק.
כאשר אהרן ברק החריב את האופן שבו מפרשים חוזה בהלכת אפרופים, וקבע למעשה שבית המשפט הוא עליון לא רק במאבק הרשויות בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת אלא גם על שני צדדים פרטיים, וניסה לתת לבית המשפט מעמד עליון, שגובר על כוונת הצדדים וגובר על מה שהצדדים בחרו לשים בחוזה, הוא החריב את הוודאות בדיני החוזים. כנגד הצעד הזה שלו קמו עליו מתנגדים גם מתוך מערכת המשפט. התגובה של אהרן ברק, כאשר נמתחה ביקורת על הלכת אפרופים – שהוא ראה בה את אחת מגולות הכותרת של פועלו המשפטי – הייתה תגובה, כדרכו, מאוד מאוד – נקרא לה – אלימה.
בספר שלי "מפלגת בג"ץ", גם בפרק שאני כתבתי וגם בפרק ההקדמה שכתב אותה דמות, אדם גולד, בחרנו להתייחס לסיטואציה שבה אהרן ברק תוקף במילים קשות – וכמעט אפשר לומר באלימות מילולית – את השופט דנציגר, כאשר בכנס לשכת עורכי הדין נמתחה ביקורת על הלכת אפרופים שלו. הטענה של אהרן ברק היא טענה שאיתה אנחנו צריכים להתמודד יום-יום, שעה-שעה, בכל פעם שאנו באים להתמודד עם בית המשפט של ימינו, כאשר תחת המושג התמים כביכול "פרשנות", אנחנו מזהים הפיכה מוחלטת של כוונת המחוקק ושל לשון החוק. החוק מאוד ברור, אבל הפרשנות אומרת את ההפך.
השופט דנציגר אמר על הדברים האלה: יש חוזים שלשונם פשוטה, הם אינם זקוקים לפרשנות. הלשון הפשוטה, יש לה משמעות. על הדברים האלה אמר אהרן ברק: מדובר בדברי הבל, אין דבר כזה לשון פשוטה שאינה דורשת פרשנות. למעשה, באמצעות כלי הפרשנות ניסה אהרן ברק לפגוע בוודאות המשפטית, גם בתחום של המשפט המינהלי, החוקתי, גם בתחום של המשפט הפלילי וגם בתחום של המשפט האזרחי. כאשר אנחנו באים לתקן את המציאות הזאת, אני חושב שלחוק שמבטל את הלכת אפרופים יש מעמד מיוחד.
אני בטוח שהשר לוין יספר על הניסיון הקודם. אני בטוח, מהיכרותי, הוא לוחם ותיק בשדות הללו של לנסות לתקן ולהשיב את הוודאות המשפטית למדינת ישראל, עוד מאז כניסתו לכנסת ב-2009, כשהוא ניסה לתקן את זה אז. היחס של בית המשפט כאשר ניסו לתקן את הלכת אפרופים אז דומה מאוד ליחס שאנחנו מקבלים היום מבית המשפט כאשר אנחנו אומרים לו כמחוקקים את כוונתנו ואת רצונותינו. ההבדל הוא שהיום, השר לוין, היום אינך עומד לבדך או כמעט לבדך; היום ציבור שלם עומד ומבין.
אני חייב לומר לך שאחד הדברים שהכי הפתיעו אותי כאשר הצגת את החוק בקריאה הראשונה – הייתי בטוח שזו תהיה סוגיה שמעניינת פרופסורים לדיני חוזים, שמעניינת אולי מעטים. העובדה שאני הסתובבתי ברחוב – אתה יודע, מבחני נהג מונית – אמרו: איזה דבר גדול זה, סוף-סוף מה שאנחנו נקבע זה מה שיהיה, וזאת, כי לא מדובר רק בשאלה של פרשנות חוזים שצריך לעסוק בה באיזה חוזי תשתית מסובכים ומורכבים אל מול הרשות; מדובר בשאלת יסוד דמוקרטית.
גלעד, יש לי הצעה: מחר ב-09:30 תקרא שני עמודים. טוב לי שתישן מחר.
זה דווקא לא קרדיט שלי, אלא אדם גולד שכתב את ההקדמה, בחר להביא את הקטע המפורסם מעליסה בארץ הפלאות: "'כשאני משתמש במילה', אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, 'מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה, לא פחות ולא יותר'. 'השאלה היא', אמרה אליס, 'אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים'. 'השאלה היא', אמר המפטי דמפטי, 'מי יהיה האדון – זה הכול'."
השאלה שאנחנו מתקנים היום היא שאלה מאוד פשוטה: מי כאן האדון? האם האדון לחוזה הם הצדדים? האם אנחנו מדינה שבה האחריות לנכסיו של אדם, לחירותו של אדם, היא בידיו, או שמא יכפו עליו לאחר מעשה את עמדותיו ותפיסותיו של שופט? השאלה מי הוא האדון היא שאלה שנוגעת גם לדיני חוזים, גם למשפט החוקתי ולחוקים שאנחנו מעבירים כאן בכנסת, גם למשפט הפלילי בכל תחומי המשפט. השאלה הבסיסית שאנחנו מנסים להתמודד איתה היא מי הוא האדון, מי הוא הריבון, מי הוא זה שמחליט.
אז בסוגיות הדמוקרטיות הריבון הוא העם, ואנחנו נעמוד ונשמור מכל משמר על ריבונותו של העם ועל כך שדברו של המחוקק, מייצג הריבון, יתקבל ככוונתו וכלשונו. נעמוד על כך באמצעות מינוי שופטים; נעמוד על כך באמצעות כללי פרשנות. יש חוק שאושר בוועדת השרים על פרשנות מקילה בפלילים. נעמוד על כך שדברי המחוקק יילקחו ברצינות, כי העם הוא הריבון והוא האדון. ובדיני חוזים, וזו המהפכה – ואני מברך אותך, השר לוין, על כך שאתה הובלת את החקיקה הממשלתית בנושא הזה – היום אנחנו מחזירים את הריבונות לעם בתחום הכל-כך חשוב של המשפט האזרחי והמשפט הפרטי.
אני רוצה להגיד תודה רבה לכמה אנשים מאוד מיוחדים. אני יודע, כי אנחנו גם דיברנו על הדברים, אני יודע שהשר לוין הכין רשימת תודות ארוכה, ולכן אני לא אתיש אתכם ברשימת תודות, כי אני יודע שזה עוד יבוא. אבל אני כן רוצה לציין במיוחד – מעבר, כמובן, כמו שאמרתי – את השר לוין ומנכ"ל משרדו. זה לא ייאמן לאיזה רזולוציות אנחנו ירדנו על כל מילה ועל כל אות בחוק הזה, והדבר הזה העסיק עד כדי כך – פרופ' אורי בן-אוליאל טבע ביטוי בדיוני הוועדה, קרא לזה "אסקפיזם חקיקתי": לפעמים מסביב יהום הסער, אבל סמינר מתקדם בדיני חוזים מתנהל בוועדת החוקה, מתנהל בישיבות מעקב ששר המשפטים ומנכ"ל משרדו מובילים, מתנהל כדי לוודא שהריבונות של העם תישמר. זה לא דבר קטן, זה לא דבר שולי. זו בעיניי המלאכה החשובה ביותר שהמחוקק יכול לעשות – להעניק את הריבונות, את כוח ההחלטה, לידיים של העם.
אני רוצה כמובן להודות לצוות הוועדה, למנהל הוועדה, לאיל, ליועץ המשפטי של הוועדה, לגור; אני רוצה להודות לאלעזר ולניצן, שליוו את הליך החקיקה הזה; אני רוצה להודות – הקמנו סביב החקיקה הזאת קונסוליום של פרופסורים למשפטים. לא תמיד קיבלנו את כל העמדות שהוגשו שם, גם הוגשו עמדות שונות, אבל תהליך החקיקה – מי שעזר לרכז מומחים בדיני חוזים היה ד"ר חגי ויניצקי, שמאוד סייע לרכז את העמדות ואת הדעות. אבל במיוחד במיוחד אני רוצה להודות לפרופ' אורי בן-אוליאל, שליווה את תהליך החקיקה לכל האורך, ובאמת ישב והקפיד, וגם, בהרבה מאוד מקרים קיבלנו את עמדתו, וגם כשעמדתו לא התקבלה, הקפיד מאוד לציין את העובדה שהליך החקיקה נעשה בשיתוף ציבור, בשיתוף אקדמיה, בשיתוף המון גורמים שהיה להם חשוב וקריטי כיצד ייראה החוק הזה.
ואם תרצו, זהו ההבדל שבין הליך חקיקה לבין הליך פסיקה. השופטים יושבים בחדר ואנחנו מקבלים תוצר, פסק דין. איפה ההליך הציבורי? איפה השימוע? איפה השינוי? איפה נשמע קולו של הציבור? הם מחליטים את מי הם ישמעו, את מי הם לא ישמעו. הליך חקיקה הוא מעצם טבעו הליך משתף. איש לא יוכל להגיד שהחוק הזה נכנס לוועדה ויצא באותה דרך. איש לא יוכל להגיד שלא נשמעו כלל העמדות והדעות מסביב לחוק הזה. ואני חושב שהתוצר שיוצא היום הוא תוצר שהכנסת והממשלה וכל מי שהיה לו יד בקידום החוק החשוב הזה יוכלו להתגאות בו. אני רוצה להודות לכל העוסקים במלאכה. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. תודה רבה, חבריי חברי הכנסת.
1,775 מילים של שמחה רוטמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.