קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני רוצה לקחת אתכם רגע לחיים של הרבה מאוד אנשים – רגע שגם אני עברתי אותו – יציאה מהארון.
לפני שאדם מחליט לצאת מהארון, הוא עובר רגעים ארוכים, שונים – אגב, כל אחד לוקח את זה למקומות שונים – של חישוב בכל מיני תחומים; לפעמים זה גם חישוב קר, חישובים מפחידים: מה יקרה לי אם אני אחשוף את הזהות שלי, כשאני אחשוף את הזהות שלי? האם אוכל להתקדם בעבודה? האם יסרבו להשכיר לי דירה? מה יהיה עם ילדים? האם אני אצטרך לעבור תלאות ביורוקרטיות מול המדינה? מה אני צריך להסביר להם רק כדי להיות אזרח, כמו כל אחד אחר? ובאמת, יש עוד המון המון מחשבות ולבטים והתחבטויות שאנשים עוברים.
הפחד הזה הוא לא פחד דמיוני. הוא מציאות יום-יומית של אלפי ישראלים שבוחרים להסתיר את מי שהם רק כדי לא להיפגע, בין השאר בפרנסה, בכבוד העצמי, בזהות האישית שלהם. זה לא שאין הגנה בכלל. הבית הזה כבר הכיר בכך, בחוקים שונים, שהפליה על רקע נטייה מינית היא פסולה; אבל השיטה הקיימת היא שיטת טלאי על טלאי, ולרוב צריך גם את זה להגיד: הבית הזה לא העניק את ההגנה.
מי שהכיר ופרץ את הדרך לזכויות של אנשי הקהילה הגאה, הגיע בעיקר מכיוונו של בית המשפט. זה אבסורד, כי בכל פעם שמחוקקים חוק חדש, אנחנו נדרשים להילחם מחדש על המובן מאליו. אם המחוקק שכח, או אם מדובר בחוק ישן, אז ההגנה פשוט לא קיימת.
אדוני, אני מצטער, פשוט קשה לי עם הרעש.
הצעת החוק שבפניכם, חברי הכנסת, באה לשים לכל מה שאמרתי סוף. היא קובעת עיקרון פשוט: המילה אפליה בספר החוקים הישראלי תכלול מעתה ובאופן אוטומטי, גם נטייה מינית וגם זהות מגדרית, בלי כוכביות, בלי בקשות מיוחדות, בלי טובות; כמו שאסור להפלות על רקע דת וגזע, כך אסור יהיה להפלות אדם בגלל מי שהוא אוהב ובגלל איך שהוא מגדיר את עצמו.
החוק הזה אומר לאותו צעיר שחושש לצאת מהארון: אתה יכול לנשום; המדינה מקבלת אותך; הזכויות שלך הן לא תוספת מיוחדת לחוק, הן זכויות יסוד בשל היותך אדם, בשל היותך ישראלי. בסופו של דבר, האחריות שלנו היא לא רק לתקן את עוולות העבר, אלא להבטיח גם את העתיד. אנחנו צריכים לוודא שמערכת המשפט שלנו רואה בשוויון ערך מוחלט, שמגן על כל אזרח כברירת מחדל, ללא יוצא מן הכלל.
הצעת החוק הזאת היא תעודת ביטוח שאנחנו חייבים לדור הבא, כדי להבטיח להם עתיד שוויוני יותר, שבו הביטחון האישי והחוקי שלהם מובטח מעצם היותם בני אדם. אני מבקש מכם, חברי הכנסת, תמכו בהצעת החוק הזאת, תנו לאזרחים שלנו, לאזרחי ישראל, את הביטחון לחיות כמו שהם באמת. תודה רבה, אדוני.
תודה. אדוני שר המשפטים, אני יודע מה אתה חושב. אבל אתה טועה כמה פעמים. ראשית, בכנסת הקודמת הצעות כאלה עלו, והיה נכון גם לקדמן. אבל האמת היא שכהונתה הייתה די קצרה – אתה יודע את זה. וכדי לקדם את כל מה שאתה טוען בכל שבוע שהיינו צריכים לקדם, אתה יודע, למה לא קידמתם? היינו כבר גומרים את הקדנציה.
רגע, חכה. אני העברתי, אדוני, אולי אתה לא יודע, אני אספר לך שהעברתי הצעת חוק להט"בית שאוסרת בנושא הזה. אני אספר לך כשאני ארד מכאן. דווקא הבאנו הצעת חוק אחת בתחום הלהט"ב בקדנציה הקודמת.
אבל עזוב את זה, אדוני. זה באמת לא חשוב. מבחינה חוקית, מעט מאוד חוקים בהקשרים הללו של הפליה בגין זהות מינית וזהות מגדרית עברו בכנסת בכלל, ובעשור האחרון בפרט. כשאתם הייתם בשלטון, אתם מנעתם העברות חוקים כאלה. להזכיר לכם את חוק הפונדקאות, שתיקנתם את חוק הפונדקאות ואפשרתם לנשים יחידניות להביא ילדים בפונדקאות, אבל אסרתם במפגיע מגברים יחידניים? אני זוכר את חבר הכנסת אוחנה, יושב-ראש הכנסת, איך הוא נאלץ לבקש מכם הבטחה לדבר הזה, ומה גרמתם לו באותם ימים. היה קמפיין שלם על הדבר הזה.
תכירו בזה, רבותיי, שאנחנו לא שווים אליכם, אנחנו פשוט לא שווים. אתם לא חווים מה זה לעמוד בבית משפט כדי שיכירו בזה שאתה יכול להיות אבא בישראל, שאתה יכול להביא ילדים. תכירו בזה שבחיים לא חוויתם את זה שאתם צריכים ללכת למוסד לביטוח לאומי ולהוכיח שאתם אבא של ילד שנולד לך. בחיים לא חוויתם את התחושה הזאת, שצריך להיאבק על זכות.
ואתם אומרים שאין צורך בדבר הזה? אתם הייתם במשרדי ממשלה, הייתם צריכים להסביר לפקיד ממשלתי מי אתם, מה אתם, מי זה התינוק שלידכם? אפילו פה בכנסת נאלצתי להיאבק כדי שלבן זוגי יהיו פה זכויות כמו לכל בני הזוג שלכם שמקבלים, ככה, את הזכויות שלהם, בכניסה לכנסת, באפשרות לנהוג על הרכב – בדברים הכי פשוטים.
אין לכם מושג. אתם סתם מדברים, אתם מפוזיציה של קואליציה. תגידו את זה, אנחנו לא יכולים, יש קואליציה, זה לא בקטע שלנו. אל תגידו שהכול בסדר, אל תגידו שיש זכויות, אל תגידו שאנחנו שווים – כי אנחנו לא. החוק לא מראה שאני שווה למי מכם. אני, את כל הזכויות שיש לי – ואני אבא בישראל – מקבל את כל הזכויות שלי בזכות המבנה שנמצא מחוץ למבנה הזה, בזכות בית המשפט העליון. תעברו את הכביש, ותלכו למבנה שהעניק לי זכות. עד אז אל תגידו שלא צריך, אל תעזו להגיד שלא צריך. מי אתם בכלל?
אפילו את המילה שוויון, כשניסינו להעביר בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 2020, כשהיינו בממשלת האחדות המשותפת, גם את זה לא הסכמתם להעביר.
מנעתם את זה. ולכן, רבותיי, אל תבלבלו את המוח. אתם לא רוצים להעניק זכויות, תגידו את זה. אל תגידו הפוך.
842 מילים של איתן גינזבורג. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.