יום לציון עליית יהודי תימן לישראל ולהנצחת זכרם של הנספים בדרך לישראל

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

מכובדי היושב-ראש, ראוי אתה למקומך. כמי שמכיר אותך בפעילות הפרלמנטרית פה בכנסת אבל גם בפעילות שאתה עושה במדינת ישראל, בביקורים שערכנו בחו"ל, אתה ראוי, ממלכתי. אני מאחל לך הצלחה בתפקיד הזה.

חבריי חברי הכנסת, מכובדי השר, לפני קצת פחות משנה נפלה בידי הזכות להעביר את חוק יום לציון עליית יהודי תימן לישראל ולזכר הנספים בדרכם ארצה, והיום, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, הכנסת מציינת את היום הזה באופן רשמי מתוקף חוק שמכיר בסיפורם, בכאבם ובמקום שלהם בתוך הסיפור הישראלי כולו.

אתמול בערב השתתפתי בטקס הממלכתי הראשון שנערך מאז חוקק פה החוק כאן בירושלים ביוזמת משרד המורשת. כאן גם המקום לומר תודה רבה לשר המורשת עמיחי אליהו על כל התהליך הארוך שעברנו יחדיו בחקיקת החוק הזה. קשה לתאר במילים את מה שהיה שם. ראיתי בקהל אנשים מבוגרים, זקני העדה, עומדים עם דמעות בעיניים. חלקם ניגשו אליי ואמרו שחיכו לרגע הזה עשרות שנים. הייתה שם תחושה של תיקון של מדינה שסוף-סוף נותנת מקום לכאב שנשאר סגור בלב כל כך הרבה זמן.

במשך שנים הנרטיב הישראלי התמקד במרבד הקסמים, במטוסים שהביאו את העולים, אבל אתמול בערב, וגם היום, למעשה, אנחנו מספרים את הסיפור המלא – את הסיפור על מה שקרה לפני המטוסים. יהדות תימן חיה בגלות כמעט 2,500 – גלות עתיקה, מבודדת, בקצה חצי האי ערב. הם חוו גזרות, השפלות, גזרת היתומים, רדיפות, וכמובן גם את גלות מווזע, גלות קשה וכואבת מהמאה ה-17 שלא רבים שמעו עליה. במהלכה גורשו אלפי יהודים למדבריות תימן ונאלצו לצעוד בתנאים אכזריים, וכשני שלישים מן המגורשים נספו עוד בטרם עברו למקומם. שואה לכל דבר.

לאורך כל אותה תקופה הם שמרו על מסורת אבות מדויקת. הכמיהה של יהודי תימן לציון הייתה חלק מהוויית החיים שלהם. בכל תפילה, בכל שיר, בכל בית, ילדים גדלו תוך ידיעה ברורה: יום אחד עולים לירושלים. זה היה היעד. אנשים חיו עשרות שנים בעוני ובקושי, אבל העיניים שלהם תמיד היו מופנות צפונה, אל הארץ שהם רק שמעו עליה ושאליה התפללו בלי הפסקה. כשהגיעה הבשורה שיש אפשרות להגיע לארץ ישראל, לא הייתה שם התלבטות. הם קמו, עזבו הכול ויצאו לדרך מתוך אמונה פשוטה עמוקה שהגיע הזמן לשוב הביתה. גם כשהדרך הייתה מסוכנת ומתישה, הם המשיכו ללכת. הם לא עשו את זה בשביל לשפר מצב, הם עשו את זה כי ככה חינכו אותם וככה הם האמינו. זאת הייתה אהבת ציון הכי נקייה שאפשר לדמיין, בבחינת "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

סיפרתי אתמול על סבתי, סבתא נדרה, סבתא-רבתא שלי, אימו של סבא שלמה. היא יצאה לדרך כמו כולם, אבל לא זכתה להגיע לארץ. היא נפטרה בחאשד, באמצע הדרך, כמו הרבה אחרים שלא שרדו את המסע הקשה הזה. הסיפור שלה הוא לא רק של המשפחה שלי, זה סיפור של עוד מאות משפחות – אנשים שקמו, ארזו מה שהיה, יצאו לדרך עם אמונה שתביא אותם לירושלים, אבל לא כולם זכו להגיע. הזיכרון שלהם מלווה את היום הזה, והוא מזכיר לנו שהעלייה מתימן היא גם סיפור של כאב, של אנשים שהלכו בדרך בשבילנו, ואנחנו ממשיכים את הסיפור שלהם.

אני מבקש לפנות מכאן לשר החינוך, השר קיש: הבוקר קיימנו דיון בוועדת העלייה והקליטה. דרך אגב, אני רוצה להודות לחברת הכנסת לשעבר נורית קורן על ההשתתפות ועל השיתוף שלנו וכל הפעולות שלה במהלך כל השנים. שמענו מנציגי משרד החינוך שנושא עליית יהודי תימן כבר מופיע במגוון תוכניות הלימודים בבתי הספר, וזה בהחלט היה משמח לשמוע. אבל עכשיו, כשהיום הזה הפך ליום ציון רשמי, יש הזדמנות לתת לו מקום קצת יותר ברור ומשמעותי גם בתוך המסגרת החינוכית. לכן אני מבקש מכבוד השר לשקול לקבוע נהלים או תקנות שיאפשרו לבתי הספר לקיים פעילות שמתייחסת ליום הזה בתאריך הציון השנתי. אני הסכמתי בזמנו במהלך החקיקה לאפשר שהשר יקבע בתקנות את מה שילמדו ויעשו באותו יום, אפילו העברת חומרי למידה בסיסיים שיעזרו לתלמידים להכיר את הסיפור הייחודי והמרגש של הקהילה. זו יכולה להיות הזדמנות יפה לחבר את הדור הצעיר לפרק חשוב מאוד בהיסטוריה של העם שלנו.

אני מבקש להעלות פה על נס – אולי אני אחרוג בכמה שניות, ברשותך, מכובדי היושב-ראש. לאחרונה התוודעתי ליהודי מכובד מאוד שגר בארצות הברית, בן לאימא תימנייה ולאבא מעדה אחרת, אבל במשך שנים רבות הוא התחבר לצד התימני שלו, ובכל יוזמה שקיימת עבור הציבור, עבור פיתוח שימור המסורת והתרבות של העדה התימנית, הוא נמצא שם. ליהודי הזה קוראים ג'יי דומב. הוא גר במנהטן. הפעילות שלו היא השראה עבורי לפעילות שאני עושה היום בכנסת, מכיוון שכבן אדם פרטי הוא לקח על עצמו להיות שם עבור שימור המסורת במשך שנים רבות, והיום אני מרגיש חלק מאותו תהליך לשימור אותה מסורת, ואני מודה לו על כך.

אני מאחל לכולנו שנזכה להמשיך את סיפורי העלייה, לזכור את מי שלא זכו להגיע, ולהעביר את הזיכרון הזה לדורות הבאים. תודה רבה.