יום לציון מכתב 18 המשפחות היהודיות מגאורגיה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, זו הפעם הראשונה שאני זוכה, אני חושב, לדבר כאן כשאת יושבת בראש. מבחינתי זו גאווה גדולה. הדובר המוכשר שלי כתב לי נאום שהוא ודאי יותר טוב ממה שאני אגיד, אבל אני הולך לדבר מהלב. אחרי זה אני קצת אקבל ממנו בראש, אחרי שהוא התאמץ לכתוב לי את הדברים תוך כדי כל מה שהוא עושה היום. אבל אני רוצה לספר לכם סיפור.

כן, דיפ-סטייט. אני רוצה לספר לכם סיפור אישי, חוויה אישית. כשאני הייתי בערך בגיל 12, לא זוכר את הגיל המדויק, התחילו גלי העלייה הגדולים מברית המועצות, כפי שסיפרת, חבר הכנסת אבי מעוז.

כן. אז אני אומר שוב, התחילו גלי עלייה מברית המועצות. אבי, הרב שמואל אליהו, שהיה אז רבה הראשי של צפת, לקח אותי כילד. בוא נגיד שלא ראיתי הרבה את אבא בוכה, ואני יודע שכל אחד מאיתנו, כשהוא עומד מול אביו – אבא זה נקודת החוסן, זה המשענת, זה היציבות, גם אנחנו היום כלפי הילדים שלנו, כלפי הדור הבא. אבל אבא לוקח אותי לראות את גלי העלייה, ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שראיתי את אבא בוכה. בתור ילד נבוך אני מסתכל על אבא, אני מכניס את היד שלי לתוך היד הגדולה שלו אז, ואני אומר לו: אבא, למה אתה בוכה? אז הוא אומר לי: עמיחי, תזכור את זה, מה שאתה רואה פה עכשיו. מה שאתה רואה פה עכשיו זו גאולה, מה שאתה רואה פה עכשיו זה נס, ואתה במו עיניך רואה היום את הנס הגדול הזה.

כפי שסיפר חבר הכנסת יעקב מרגי, כפי שסיפר חבר הכנסת אבי מעוז, ההתחלה של התנועה הזו היא במכתב המכונן הזה שגולדה מאיר דיברה עליו. ההתחלה. זה נראה לכם מספר זעום, 18 משפחות. תנועת הביל"ויים שהייתה ב-1881–1882 באעלה בתמר – הביל"ויים, שאנחנו יודעים, יש עליהם בגדרה – כמה משפחות היו כל הביל"ויים כולם? הבילויים היו 15 משפחות – 50 משפחות שהיו ברוסיה, ועוד 15 משפחות שהגיעו לפה. פה היה כאן את הבלגן, התפצלו – לא ניכנס לכל הסיפור הזה – כיאה ליהודים טובים.

אבל אני רוצה לומר לכם את הצד השני של זה. כשאני בימי חיי בגרתי והסתכלתי על יהדות ברית המועצות, שאלתי את עצמי: איך יכול להיות שאותן דמעות שאבא קרא להן גאולה, היום יש כזה נתק מיהודי ברית המועצות? איך יכול להיות שהמילה "רוסי" או "גאורגי" או "קווקזי" הפכה להיות למילת גנאי? איך יכול להיות שעל גבי הגאולה הזו לא מספרים את הסיפור המטורף, ההיסטורי, שאין לו אח ורע בתולדות העמים? הרי לנין, עם הצהרת בלפור ב-1917, טובח בכל העוזרים היהודים שלו ומתחיל להשכיח מיהודי ברית המועצות את השורשים שלהם, מנסה להשכיח את סיפורי היהדות, את משה רבנו, את ההורים שלהם. איפה נעלם הסיפור ההיסטורי הזה? בכל האתוס הציוני הגאולי, למה הסיפור הזה לא בא לידי ביטוי? למה אני, שאני יליד יוצאי מרוקו, עיראק והונגריה, לצורך העניין, לא מכיר את הסיפור הזה? זה הסיפור שלנו. זה הסיפור שכל ילד ישראלי חייב להתחנך עליו. אנחנו חייבים להבין שהסיפורים האלה הם לא רק סיפור לפני שינה – הם הרוח שבמפרש. אם מדינת ישראל חושבת שהיא רק אוניית מנוע, אז היא טועה. אי-אפשר לשים דלק וכלכלה ולהגיד למדינה: סעי.

אנחנו עם שנשען על הרוח. אנחנו עם שחייב את הרוח שתיכנס אל תוך המפרש ותדחוף אותנו קדימה. ומה זו הרוח הזאת? הרוח הזאת מגיעה מההורים שלנו, מגיעה מיהודי ברית המועצות, מגיעה מיהודי אתיופיה. הסיפור המופלא של יהודי תימן, שעלו שנה קודם, שחבר הכנסת מישרקי עשה פה יום – אי-אפשר לדבר על מדינה בלי שיש לנו שורשיות עמוקה, עוצמתית. לא נצליח. זה כמו זית בן יומו שלא מחובר לעץ, עלה מדולדל ברוח. אין, לא נצליח לייצר את השייכות הקריטית לביטחונה של מדינת ישראל, את תחושת השייכות הלאומית, בלי שאנחנו נהיה גאים אחד במורשת של השני. והמורשת של יהדות ברית המועצות והגאורגים שהתחילו את המהלך הזה היא האתוס והפרק שנעלם בתנ"ך של העם היהודי.

ולכן, בעזרת חבריי השרים וכמובן יושב-ראש הסיעה שלנו, החלטנו להקים, בהחלטת ממשלה, בית מורשת ליהודי ברית המועצות, שברוך השם עכשיו נמצא בשלב מתקדם. נחתם חוזה מול עיריית ראשון לציון, בתקציב שאני מקווה שיגיע ל-70 מיליון שקל. אבל זה לא רק לדבר על ארכיטקטורה ועל מאכלים, אלא על הנשמה. הנשמה, שאולי היא קצת מעורפלת, כי היא כמו הרוח במפרש – לא רואים אותה, אבל היא הרוח שלנו.

אני רוצה להזכיר לכם דברים שכתב בן-גוריון, ברשותכם, כי הנושא הזה הוא ליבת היכולת שלנו לנצח, ליבת הזהות שלנו, ליבת השייכות שלנו, וגם אז, אגב, היו מי שניסו להשכיח. אני אקריא לכם מה שכותב דוד בן-גוריון, אגב, בספר שאני ממליץ עליו מאוד, שכתב אותו יעקב בקר ב-1956: בלהות הפרעות שריחפו עשרות שנים על יהדות – אה, אני אדלג קצת לפני כן, אקרא לפני כן. שנייה, מחילה מכבודכם, מכיוון שזה לא מה שהוא כתב לי, אני צריך לאלתר תוך כדי, אבל עוד רגע אני מוצא, בסדר? הינה: בתחילת התהליך, כשלנין עלה לשלטון, היו שותפים לו הרבה יהודים. הייתה מחשבה שעם עלייתו לשלטון, התנאים של היהודים ישתפרו לאין ערוך. לא מעט יהודים היו מוכנים שהאחים שלהם ייטבחו על גלגלי המהפכה הזאת. אלה דברים שלא אני אומר ולא אני ממציא, אלא דברים שכותב דוד בן-גוריון: "ידוע הדבר שעוד בימי הצארים לא ראו מהפכנים יהודים אוון בפרעות ביהודים, באשר ראו בכך התקוממות האיכר הרוסי נגד בעלי הרכוש, והדם היהודי" – יהודים שלנו, שהיו חלק מהמהפכה הקומוניסטית, ראו את הדם היהודי "כשמן סיכה לגלגלי המהפכה הרוסית".

היו יהודים שלנו, מעמנו, שלא היה אכפת להם לדרוס יהודים אחרים במהלך הדרך, כי הם האמינו באיזושהי אידיאה שכולנו היום מבינים את המשמעות שלה. זה מזכיר לנו גם דברים שנעשים, למרבה הצער, לא פעם גם היום. הדברים החמורים האלה, בסופו של דבר ההיסטוריה גילתה שאותם ידידים של לנין שילמו על זה מחיר מאוד גדול, גם אחרי קום המדינה. אני מציע להכיר את משפט הרופאים, שבוודאי חלק מהאנשים פה מכירים.

כשאנחנו מדברים על ההיסטוריה, אסור לנו לשכוח אף פרק בהיסטוריה של העם היהודי – לא מתימן, לא מאתיופיה, לא מעיראק, לא מלוב, משום מקום אחר, כי רק זה נותן את התמונה המלאה. ואם יהיה מישהו שינסה להשכיח או מישהו שינסה למחוק – הוא פוגע בחוסן הלאומי של כולנו. זה קרה גם אחרי קום המדינה, בהזנחה מכוונת או לא מכוונת של מורשת האצ"ל והלח"י, בהזנחה של מורשת יהדות ספרד, בהזנחה של מורשת יהדות רוסיה, בהזנחה של סיפורי היסטוריה, שרק הם הבסיס הערכי הזהותי שמחבר את כולנו.

אחיי ורעיי חברי הכנסת, תודה רבה, קודם כול. אני מודה פה בשם ממשלת ישראל וגם בשם משרד המורשת למי שיזם את החוק הזה, מי שיזם את היום החשוב הזה. אני רוצה לומר ליהודי העם היהודי מכל התפוצות: אם אתם רוסים, עולים מרוסיה, מגרמניה – כולכם יהודים. אתם לא רוסים, אתם יהודים שעלו מרוסיה; אתם לא אתיופים, אתם יהודים שעלו מאתיופיה; אינכם תימנים, אתם יהודים שעלו מתימן; אינכם עיראקים, אף אחד פה לא עיראקי ולא קרוב לא לסדאם חוסיין ולא לממשיכי דרכו. אף אחד מפה הוא לא חות'י ולא ממשיך את החות'ים. אנחנו יהודים שהתפזרו בשל השבר הגדול שהיה פה בתוך העם, וחזרנו עם הסיפורים, וכל הסיפורים כולם מספרים את הסיפור הגדול של העם היהודי, ואנחנו במשרד המורשת עמלים להתגאות ולספר את הסיפורים האלה כולם לדורות הבאים.

אני רוצה להגיד דבר נוסף. גם אנחנו היום כותבים פרק נוסף בתנ"ך של העם היהודי. הגיבורים, החיילים והחיילות, נשות משרתי המילואים, האזרחים והמנהיגים, אנחנו היום כותבים פרק שהוא לא קטן מהדור של תש"ח, הוא לא קטן מדור המכבים. אנחנו זוכים להיות כגמד על גבי ענק, ממשיכים את דרכו של אברהם אבינו. תודה רבה לכם.