ציון יום הסיגד בכנסת ועיגונו בחקיקה בשבוע שבו מצוין יום הסיגד (כ"ט בחשוון)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. אכן, שמחתי והתכבדתי בברכתך בכניסתי לכנסת. אנחנו מחר בעזרת השם נציין יום מאוד חשוב, יום הסיגד. הרבה שואלים: מה המשמעות של היום הזה? אז יום הסיגד – המילה סיגד היא לשון סגידה, השתחוויה, אז זה יום של השתחוויה וסגידה ותפילה לבורא עולם.

כשמנסים שנייה להבין מה עושים ביום הזה, אז יהדות אתיופיה, כפי שאמרה חברתי פנינה, יהדות אתיופיה נהגה לקיים, לציין את היום הזה בכל שנה בכ"ט בחשוון, 50 יום אחרי יום כיפור; מין מעבר כזה מהממד הפרטי והמחילה הפרטית והקומה הפרטית ביום כיפור בינינו לבין בוראנו, מעבר של 50 יום עד הקומה הלאומית, הקומה הקהילתית, שבה אנחנו מבקשים מחילה ברמה הלאומית. זו המשמעות של היום הזה.

היום הזה הוא יום שהתקיים אלפי שנים. ואני אומר לעצמי: מי מקיים אותו בארץ? מי מציין אותו בארץ? רק יהדות אתיופיה.

ובני נוער. עכשיו, שנייה.

יפה, אז יפה. אבל נקודת המוצא היא שכל פעם שמגיע יום הסיגד מבקשים ממני לבוא להרצות, להסביר, לדבר על משמעות היום וכן הלאה. אז אמרתי: שנייה, מאיפה זה בכלל הגיע? האם זאת גחמה קהילתית שלנו? האם זה משהו שהשתרש בגלות? מאיפה זה הגיע? ואז השאלה הזו ששאלתי לפני 25 שנה – קייסים אמרו לי: מה זאת אומרת? מקורו של היום הוא בכתובים, כפי שאמרו כאן קודמיי, קודמתי פנינה, וכך כתוב: "וביום עשרים וארבעה לחֹדש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם". ואז כתוב: "ויִבָּדלו זרע ישראל מכל בני נכר ויעמדו ויתוַדו על חטֹאתיהם ועֲוֹנות אבֹתיהם". ובפסוק הבא כתוב: "ויקומו על עׇמדם ויקראו בספר תורת השם אלֹקיהם רבִעית היום ורבִעית מתוַדים ומשתחֲוים לה' אלֹקיהם". כשקוראים את הפסוק הזה בנחמיה פרק ט', אתה חייב להבין מה קרה לפני כן. מה היה לפני כן שהיה פה צורך באיזשהו כינוס חירום בירושלים שכל עם ישראל מגיע אליו? אז אם קוראים את פרקים ז' וח' בנחמיה, מבינים שזה ימי שיבת ציון, שבהם דלת העם בבבל עולים ירושליימה אחרי הצהרת כורש. וכשמגיעים לכאן אנחנו מגלים שהם לא זוכרים כלום מהתורה. הם לא מצליחים לקיים את החגים, שזה חגי תשרי, את ראש השנה, כיפור וסוכות. וכשהדבר הזה קורה, הוא מחריף כשהם מתבוללים ומתחתנים עם בני הנכר שנמצאים כאן. ואז עזרה ונחמיה עושים כנס חירום, כנס חירום בירושלים, שבו הם רוצים לומר לכולם: חייבים לחזור לדרך השם. והכנס הזה התבצע בצורה מאוד מיוחדת.

הם מבקשים מכולם להגיע בצום ובשקים לאות אבל, אדמה על ראשם, וככה הם כולם מגיעים לירושלים. ואז, כשמגיעים לשם, קורים שני דברים. דבר אחד, הם אומרים: חטאנו, עווינו, פשענו, מתחננים לבורא עולם ואומרים: חטאנו, טעינו. הדבר השני שקורה: אם חטאנו, זה בגלל שהיינו בגלות שבעים שנה ולא זכרנו את הברית עם השם, והתבוללנו בגלות. ולכן, אומרים עזרא ונחמיה, אנחנו נקרא בספר תורת השם. אנחנו קוראים בספר התורה כדי להיזכר במצוות, כדי להכיר את החגים, כדי להכיר את הברית עם הקדוש ברוך הוא. ושני הממדים האלה, שפעם אחת, רביעית היום מודים ומשתחווים ורביעית השנייה קוראים בספר תורת השם, נעשים בגלל שעם ישראל רוצה לחזור בתשובה. מייד אחר כך, בפרקים הבאים, מתואר שהמקדש נבנה, חומות העיר שנטו ליפול, מתיישרות להן, בית המקדש השני נבנה, וכך מגיעה הגאולה.

אומרים יהודי אתיופיה, מתכון מוצלח שבו תפילה הצליחה, שבו תחנון התקבל, שבו יום שצוין באופן כזה שבו כל העם התאחד סביב רעיון אחד וככה הקדוש ברוך הוא נענה לתפילתנו, ודאי שקובעים אותו כיום מיוחד, כיום תפילה. וכנראה, מאז ימי שיבת ציון, כלומר 2,500 שנה אחורה, התקיים יום הסיגד. למעשה, יום הסיגד הראשון עלי אדמות התקיים כאן בירושלים, והוא כנראה התקיים עוד שנים רבות אחר כך. אנחנו יודעים להגיד שבמסכת מגילה ובמסכת תענית מופיעים ימים מיוחדים שהתקיימו והתבטלו לאורך השנים. ייתכן שיום הסיגד הראשון התקיים לאורך שנים, אולי מאות שנים, ומתישהו זה נשתכח.

אבל הקהילה היחידה ששמרה על היום הקדוש הזה זו קהילת יהודי אתיופיה. אנחנו מציינים אותו מאז ימי שיבת ציון, מאז יציאתנו לגלות לפני 2,500 שנה. וביום הזה כל ביתא ישראל לובשים לבן, עולים להר גבוה, פונים פניהם אל ירושלים צפונה ומתפללים לגאולה שלמה, ומתפללים לאחדות העם, ומתפללים לשלום בין איש לאשתו, בין איש לחברו, כי ככה נוכל לשמור על זהותנו היהודית. ועוד דבר, גם ההתבוללות. הפחד בגלות תמיד זה ההתבוללות של בני הנוער והצעירים. ולכן ביום הזה למדו תורה, הטיפו לשמירה על מצוות התורה, וכך שמרנו בגלות במשך 2,500 שנה באדיקות. דעו לכם שיהודי אתיופיה גרו בכפרים מרוחקים, בחרו להיות אנאלפביתים רק כדי לשמור על זהותם היהודית. איזו הקרבה, איזה אומץ, איזו עוצמה של יהדות.

וכשאנחנו לפני כ-45 שנה קיבלנו את הבשורה העצומה שנוכל להגיע לירושלים, אני הייתי בגיל שש. קיבלתי את הבשורה שאם נגיע בכוחות עצמנו מאתיופיה עד סודאן, משם ייווצר קשר עם מדינת ישראל ונוכל חיש מהר לעלות לירושלים, ואף אחד, אף אחד לא מתמהמה לרגע אחד. אלפים מיהדות אתיופיה, לשמע הבשורה הזאת יוצאים אל הדרך, מסע של מאות קילומטרים מאזור תיגראי, מאזור גונדר, מהאזורים הכפריים של יהדות אתיופיה, עולים ומתחילים ללכת ברגל. הנקודה הזאת של הקרבה, של יציאה למסע מסוכן, של יציאה למסע שבו אתה לא בטוח שתשרוד אותו, היא רק מאותה נקודה של ציון יום הסיגד. יום הסיגד היה יום של ציפייה וכמיהה לירושלים, יום שבו אתה אומר שתכלית חייך היא להגיע לירושלים.

ולכן, אותו יום שבגינו ובזכותו עלינו וחידשנו את גאולתנו בארץ הקודש והתאחדנו עם כל שבטי ישראל בארץ ישראל, זה אותו יום שהקייסים שלנו, עוד בשנת 1986, קבעו שלא נבטל אותו. אומנם זכינו ועלינו לארץ, אבל אין בית מקדש, אין שלום בין איש לאחיו, אין שלום בינינו לבין הסובבים שלנו, ולכן נמשיך לציין את יום הסיגד, נמשיך להתפלל, נמשיך לצפות לגאולה ולישועה ונמשיך לצפות לבניין בית המקדש. ולכן, מאז הגעתנו לכאן אנחנו ממשיכים לציין את היום הזה בכותל המערבי ובארמון הנציב, אלפי אנשים מגיעים לשם.

אבל, אם מקורו של היום הזה הוא בנחמיה, פרק ט', זה אומר שכל תפקידנו היה להגיש אותו על מגש של כסף לכל מדינת ישראל.

זהב, של זהב, לכל מדינת ישראל. זה אומר שאנחנו מצפים שהיום הזה לא יהיה רק נחלת יהדות אתיופיה; הוא יהיה נחלת כלל אזרחי מדינת ישראל, כלל עם ישראל, כי אנחנו מאמינים שרק שמרנו עליו. אני גם מאמין שכל גלות שיצאה לגלות וחזרה לכאן, שמרה על משהו מהנכס העצום של עם ישראל.

ולכן, היום אנחנו בזקיפות קומה, באהבה רבה, מציינים אותו, אבל מצד שני אנחנו יודעים להגיד שהיום הזה לא מתקיים כאן באופן מסודר. כלומר, בתקנון של ועדת הכנסת אין תקנון שמחייב לציין אותו בתאריך המסוים. ולכן אנחנו מבקשים, גם חברתי פנינה וגם אנוכי, לקיים דיון בוועדת הכנסת שבו נדון או לשנות את תקנון הכנסת או לחוקק חוק שבו בשבוע שחל בו כ"ט בחשוון, שזה יום הסיגד, הכנסת תחויב לציין את היום הזה כאן על בימת הכנסת, ולא כהצעה לסדר-היום של חברתי ושלי כאן בכנסת. זה חשוב מאוד, כי הנושאים שהיום הזה נותן לנו הם נושאים מאוד משמעותיים וחשובים.

אז אני מבקש – קודם כול אני מזמין את כולם מחר גם לארמון הנציב, גם לכותל, לבוא, להשתתף, לשמוע ולספוג מעט מהיום הקדוש הזה.

לא, זה לכולם. לא לא לא, זה לעם ישראל.

אולי במשפט אחד. אם רוצים להבין למה זה נמצא בשני מוקדים, אז אני אסביר. אני אסביר שבכותל יש בתוך הקהילה מחשבה – הגענו מן הגלות, ראינו את זה על הר גבוה, ושם התפללנו. וכשהגענו לכאן הייתה מחלוקת האם ממשיכים לצפות בירושלים מהר גבוה, מתפללים שם, או שמא הולכים לשריד בית מקדשנו, לכותל המערבי, ושם מתפללים. אז היו פעמים שהיו ביחד, אבל היום מציינים זאת בשני המקומות. אותה מטרה, אותה תפילה, ובעזרת השם, ברגע שנמשיך לציין את היום הזה, אני מקווה ומתפלל שהקדוש ברוך הוא יחיש גאולתנו, יבנה בית מקדשנו, ישיב בנים לגבולם וייתן לנו אחדות ושלום בתוכנו. תודה רבה. אני מזמין שוב את כולם להגיע ליום הקדוש הזה. תודה רבה.