קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חברי הכנסת, אני רוצה לספר לכם על שניים. ראשית, אני רוצה לספר לכם על ראאד שייח'.
חברים, ראשית אני רוצה לספר לכם על אחד בשם ראאד שייח'. ראאד שייח' שירת במשטרה הפלסטינית כנהג. ב-12 באוקטובר 2000 הוא שהה במשמרת בתחנה ברמאללה. סמוך לשעה 10:00 הבחינו השוטרים ברכב עם לוחיות זיהוי צהובות. כנראה טעה בדרך. ברכב היו שני חיילי מילואים, שבאמת טעו בדרך ונכנסו לתוך רמאללה. השוטרים עצרו אותם, הביאו אותם לתוך תחנת המשטרה, תוך איומים. באותה שעה עברה לוויה, מסע לוויה סמוך לתחנת המשטרה, והתחילה להיות התקהלות מסביב לתחנה. ראאד שייח' יצא החוצה יחד עם שוטרים נוספים כדי למנוע את כניסת ההמון לתחנה, והוא אומר להמון: אל תיכנסו לתחנה, אנחנו נוציא לכם אותם החוצה ותוכלו להרוג אותם בחוץ.
בסופו של דבר ההמון פרץ לתוך תחנת המשטרה, וכעבור זמן החל לבצע לינץ' בשני חיילי המילואים האלה. ראאד שייח', כשוטר פלסטיני, הצטרף להמון, לקח צינור ברזל, הכה במוט הברזל את רב"ט ודים נורז'יץ בראשו מספר פעמים, עד שהוא החל לחרחר למוות. ידיו של ראאד שייח' נשארו מגואלות בדם. הוא שטף את הידיים וניסה להימלט, על מנת שלא ייקח אחריות על אותו הרצח. הוא נתפס, הועמד לדין, ושניים מתוך שלושת השופטים רצו וביקשו לגזור עליו עונש מוות. הם קבעו, ואני מצטט: "מצאנו שאחריות תפקידנו מחייבת לעמוד מנגד ולזעוק כי דם יהודי אינו הפקר". את זה פסק בית המשפט ברוב של שני שופטים. ואולם, חברי הכנסת, שופטת אחת לא חשבה כמוהם, ולכן העונש הומר למאסר. אם תסתכלו ותחפשו בגוגל, אתם תראו ששמו של ראאד שייח' נמנה בין השמות שפורסמו כמשוחררי העסקה האחרונה, במסגרת עסקת שחרור החטופים. אותו אחד שכבר נידון למוות, הורד מחבל התלייה רק בשביל להיות משוחרר 20 שנה אחר כך.
באותו אירוע השתתפו עוד אחרים, ובהם גם עבד אל-עזיז סאלחה, שהיה אחד ממבצעי הלינץ' גם הוא, שבו נרצח, נוסף לוודים נורז'יץ גם יוסי אברהמי. השם יקום דמם. אותו מחבל, עבד אל-עזיז סאלחה, זכור כמי שראינו את התמונה המפורסמת עם ידיו מגואלות בדם מהחלון. אותו אחד, אותו מחבל, שוחרר כעבור מספר שנים גם הוא במסגרת עסקת שליט, וגורש לרצועת עזה. הוא חוסל בתקיפת חיל האוויר באוקטובר 2024, רק לאחרונה.
אני מספר לכם את כל הסיפורים האלה כדי שתבינו שעונש מוות למחבלים הוא לא איזושהי סיסמה, הוא לא איזושהי גחמה – הוא אירוע שנוגע בביטחון ישראל. מטרתנו היא בסוף לייצר פה עונש אמיתי שמרתיע, ולא תהליך שבו אנחנו אומרים למחבלים: תרצחו, תיתפסו, ואחר כך תשוחררו בעסקה כזו או אחרת. הוא עונש שצריך להיות ברור לכל מי שנכנס לבית ורוצח ושוחט. הוא צריך להבין שהוא מהאירוע הזה כבר לא יצא חי.
לצערי, אני חייב לומר לחבריי לקואליציה: הצעת החוק הזו אושרה בקריאה הטרומית בתחילת שנת 2023. מאז היא לא קודמה בהוראתו של ראש הממשלה, כפי שהוא תקע את הצעת החוק שלי, שאושרה עוד בכנסת העשרים, וגם היא נתקעה בהוראת ראש הממשלה. לו הייתה הצעת החוק הזו מאושרת לפני אוקטובר 2023, יכול להיות שאולי מישהו היה חושב פעמיים אם הוא יוצא לבצע את מה שהוא ביצע. לצערי אני לא יכול להגיד לכם שאני בטוח שההצעה הזאת תקודם עד לקריאה השנייה והשלישית. ראיתי את ראש הממשלה כבר עוצר את החקיקה הזאת מספר פעמים. אבל אני מקווה, חברי הכנסת – אני אומר את זה כסיעה באופוזיציה: אני תומך בחקיקה הזאת, שכמובן הגשתי אותה, ואני מקווה שהיא תאושר היום, ואני מאמין שהיא תאושר היום בקריאה הראשונה, אבל לא די בלאשר אותה בקריאה ראשונה. צריך לצעוד במהירות לקריאה השנייה והשלישית ולהשלים את החקיקה, כדי שכל מי שלקח חלק בפיגועי טרור יבין שחלקו לא יהיה בין החיים. לצערי אנחנו עדים בכנסת הזאת לדיל נפשע בין המפלגות הערביות למפלגות החרדיות, בין טיבי לגפני. שוב פעם אותו הדיל, כדי לנסות ולמנוע מהחוק הזה לעבור, כדי שחס וחלילה לא יהיה פה איזשהו רוב גורף. דיל בין איימן עודה ליעקב אשר. אני אומר לכם בקואליציה, הדילים המסריחים האלה לא יכולים להמשיך ולפגוע בביטחון מדינת ישראל, והגיע הזמן לשים לדבר הזה סוף. היום נשים לו סוף כשנעביר אותו בקריאה הראשונה, אבל הסוף יהיה כשנעביר את זה בקריאה שנייה ושלישית.
ברשותכם, אני רוצה לנצל את הדקות שנותרו לי כדי להתייחס למושג האחריות שעלה פה בכמה דיונים קודמים. אני רוצה לקרוא לכם משהו שנוגע במהי אחריות ומה המשמעות של לקחת אחריות, בטח אחריות על הטבח הגדול ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה, ומה המשמעות של אחריות מיניסטריאלית. חברי הכנסת, "מהי אחריות מיניסטריאלית במשטר פרלמנטרי? מובן מאליו שמיניסטר אינו יכול לדעת מלכתחילה מה יעשה פקיד או כל פקוד הכפוף למרותו. אבל זוהי מהותה של אחריות פרלמנטרית: היא כוללת, היא מוחלטת. תקלה כי תקרה במשרדו, אין מיניסטר יכול בשום פנים ואופן להצדיק את עצמו על ידי הטענה לא ידעתי'" – מזכיר לכם מישהו? לא ידעתי. "טענה כזאת אינה הצדקה, אלא האשמה עצמית, אחרת אין שום משמעות למושג 'אחריות מדינית פרלמנטרית'. תקלה רצינית כי תקרה במדינה חופשית, מופרדות מייד בעיות האשמה והאחריות. האשם הוא הפקיד-העושה; האחראי – המיניסטר הממונה. שר הטוען כי כל האשמה היא על המוציאים לפועל, ואילו עליו, מאחר שלא ידע, אינה מוטלת שום אחריות, ראוי למנוד ראש על חוסר אותה תכונה שהיא חשובה, בתנאים מסוימים, מאומץ לב צבאי. שמה: אומץ לב אזרחי. על התקלה הוא חייב לעיתים בהתפטרות; על ההתחמקות הוא חייב, תמיד, בפיטורין. אחריות פרלמנטרית אינה ניתנת לשום חלוקה. קבועה היא. ההודעה 'לא ידעתי', אין הודאה מאשימה ממנה. כי אם זו צריכה להיות ההצדקה העצמית, עולה מייד השאלה: ומה עוד אין הוא יודע? מה עוד עלול להתרחש תחתיו? זהו לעת עתה, חברי הכנסת, המצב בישראל. יש לנו ממשלה שסימנה שררה בלי אחריות, אך קרב היום בו תקום לנו ממשלה, שמהותה אחריות בלי שררה". עד כאן ציטוט של מי שהיה אז חבר הכנסת מנחם בגין. הדברים שהוא כתב כאילו נכתבו היום על ממשלתו של בנימין נתניהו. תודה, אדוני.
924 מילים של עודד פורר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.